בעקבות האירוע הטראגי בו הצית משה סילמן את עצמו בשל מצוקה כלכלית אליה נקלע ובעקבות הדיווחים על ניסיונות הצתה דומים בתל אביב ובאריאל, מתייחס ביומן ערוץ 7 עורך הדין אלי מלול להתנהלותו של המוסד לביטוח לאומי, המוסד שכלפיו מפנים לא מעט מהמוחים, בהם גם סילמן עצמו, טענות לא מעטות. עו"ד מלול היה בעברו כשלושים שנה חוקר של המוסד ולטענתו מתוך היכרותו את המערכת מבפנים, וכיום כמי שמייצג נפגעים מול המוסד לביטוח לאומי, הוא מציג את הטיעונים בדבר התנהלות אנטי רווחתית של המוסד. עם זאת בראשית דבריו מדגיש מלול כי עובדי המוסד מסורים לעבודתם, אך המדיניות הכוללת של המדינה מובילה את המוסד לביטוח לאומי להתעמר במבוטחים. הוא מציג דוגמא ולפיה אדם שהפסיק לעבוד לאחר ששת חודשי האבטלה, אם לא הצליח לשוב לשוק העבודה מסיבה כלשהי חייב להמשיך לשלם את הביטוח, ואם לא יעשה כן חובו יגדל ויצטבר, כשלוש מאות שקלים מדי חודש, סכום שאותו אין בידו להשיג כיוון שאינו עובד. "אם הוא לא ישלם תעוקל קצבת הילדים שלו בתוך כחצי שנה. הדבר הראשון שהמוסד לביטוח לאומי תופס זה קצבת הילדים, אבל זה כסף שנועד לרווחת הילדים. זה מנוגד לראיית החוק", אומר מלול. דוגמא נוספת לטענותיו הוא מציג במקרה דומה לזה של סילמן. אדם החייב כספים לביטוח הלאומי וברשותו משאית – הביטוח הלאומי מעקל לו את המשאית כך שאינו יכול למכור אותה כדי לשלם את חובו, "הביטוח הלאומי אומר לו שלא ישחרר את העיקול עד שישלם, ויש כאן שוב סיפור של ביצה ותרנגולת", אומר מלול הקובע כי המדיניות של מי שאמור היה להיות אמון על רווחת האזרחים הפכה דרקונית. לדבריו הגורם למציאות קשה זו היא החובה של פקידי המוסד לביטוח לאומי להציג מדי חודש הצלחה בנתוני הגבייה שלהם, ו"אם לא יציגו נתונים הם יחטפו על הראש מהממונים עליהם, ולכן הם מכבידים ידם על האכיפה והפעילות הופכת ליותר אגריסיבית ופוגענית כלפי האזרח". מלול מספר כי למערכת בביטוח הלאומי אין גורם שיכריע אם באפשרותו של אדם לשלם או לא. הדרישה אחידה לתשלום ממי שיש לו וממי שאין לו, ולדבריו ההצתות של אזרחים את עצמם הנה עדות לכמות הזעם שהצטברו כלפי המוסד שאמור היה להיות לרשת ביטחון סוציאלית עבור האזרחים. לטענתו גם התלונות בנושאי הדיור נוגעות לצומת המכרעת והיא הביטוח הלאומי. זאת כיוון שכדי להיות זכאי לסיוע בדיור יש צורך לקבל זכאות לגמלה מהביטוח הלאומי, "כמעט הכול עובר דרך הביטוח הלאומי". מלול אינו מקבל את הטיעון ולפיו אין כסף בקופת המדינה. הוא מזכיר את הדיבורים על צמיחה וגידול מגמה, דיבורים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם התעמרות בחלשים אותם הוא רואה כמצפון הלאומי. דברי שבח יש לו למלול רק לעבר בית הדין לעבודה שלטעמו מייצג את החלשים מול המוסד לביטוח לאומי, נוזף בביטוח הלאומי לעיתים ומחייב אותו לעמוד בהוראות החוק המחייבות אותו לטובת האזרחים.
