עולם הספורט עושה מאמצים רבים כדי להוכיח את העיקרון ולפיו הספורט מבטא שלום ואחווה בין העמים, אולם נראה שהמציאות לא פעם רחוקה מכך. לפני האולימפיאדה הנוכחית עסקו רבים בסוגיית ההחרמה, תהיה או לא תהיה, של ספורטאי איראן את מקביליהם הישראליים, ובשיחה עם ד"ר עידו נבו ביומן ערוץ 7 מתברר שהחרמות ואפילו מכות הדדיות אפיינו את המשחקים האולימפיים ותחרויות ספורט בינלאומיות עוד משחר ההיסטוריה. ד"ר נבו, איש החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, מומחה לפוליטיקה וספורט והשפעתו על יחסים בין מדינות, מציג בערוץ 7 שורת דוגמאות לאירועים מסוג זה שהעיבו על האתוס ולפיו ימי האולימפיאדה מבטאים שלום כלל עולמי. בראשית דבריו מזכיר ד"ר נבו כי המיתוס על כך שמלחמות מופסקות בתקופת האולימפיאדה קיים כבר מימיה הראשונים של האולימפיאדה ביוון, ואולם לא הספורט הוא שהוביל את המיתוס אלא הדאגה לפולחן האלילי שהספורט היה אז חלק ממנו. נבו מזכיר כי בפועל אין תקנה מוגדרת שכזו, ולפיה אין להילחם בתקופה זו, והוא מזכיר בהקשר זה את המלחמה בין רוסיה וגיא ורגיה שפרצה במהלך המשחקים האולימפיים ב-2008. לדבריו אמנם יש תחושה שהמדינות מתרכזות בספורט וזונחות את הזירה המלחמתית, אך בפועל, "זה לא תופס. ספורט ופוליטיקה הלכו יחד עוד ביוון. כבר בימי מלחמת אפלופונז במאה החמישית לפני הספירה יכול להיות שהפסיקו להילחם אבל המלחמות עברו לזירה עצמה, החרימו את הספורטאים מספרטה, זרקו חפצים על ספורטאים וכו'". ברוח זו נמשכת תופעת ההחרמה עד ימינו אלה. בשנת 76' החרימו מדינות אפריקה וחלק ממדינות אסיה את האולימפיאדה שהתקיימה במחאה על השתתפותה של ניו זילנד במשחקים על אף שקיימה קשר עם דרום אפריקה. אולימפיאדת מוסקבה בשנת 80' הוחרמה על ידי ארצות הברית ואיתה כמה מדינות מערב נוספות כמו גרמניה המערבית וישראל. נבו מציין כי באולימפיאדה זו נענו מדינות לבקשת האמריקאים ורק 60 אחוזים מהמדינות השתתפו. אגב, מציין ד"ר נבו, באולימפיאדה הנוכחית משתתף בנו של שחיין ישראלי מוכשר מאוד שהשתתפותו נמנעה באולימפיאדת מוסקבה בשל החרם ההוא. ב-84' החרימה ברית המועצות במענה את האולימפיאדה שהייתה בארה"ב, וב-88' החרימו מדינות כמו קובה, אתיופיה, צפון קוריאה ואחרות את האולימפיאדה שהתקיימה בסיאול. לבד מהחרמות קיימות דרכים נוספות לבטא עוינות מדינית והזכורה שבהם הייתה באולימפיאדת מלבורן בשנת 56', "זה היה קצת אחרי הניסיון הונגרי למרוד במפלגה הקומוניסטית, ניסיון שהסובייטים לא אהבו ונכנסו עם טנקים לבודפשט וגרמו למלחמת אזרחים עקובה מדם. זמן קצר אחר כך הגיעו המשחקים שהפגישו במשחק הכדור מים את נבחרת ברית המועצות והונגריה וההונגרים הביאו את המלחמה אל הבריכה במה שכונה אז 'הבריכה האדומה'". ההונגרים הגיעו כדי לסגור חשבון בבריכה. את המאבק ההוא מיקדו ההונגרים בשטח שמתחת לפני המים, השטח הרחוק מעיניו של השופט. חוץ מזה שתמיד אפשר לנגוח בגבה וכך נראו הסובייטים כשיצאו מהמים...". דוגמא נוספת שבוצעה ברוח ספורטיבית היא מאבק הגמר בין המתאבקים הרוסי והגי אורגי בתקופת המלחמה בין גיאורגיה לרוסיה במשחקים לפני ארבע שנים. "לכולם היה ברור שזה לא רק ספורט אלא עימות על כבוד לאומי". ד"ר נבו מתייחס בדבריו גם לעימות בין מדינות ערב לישראל והסירוב הערבי להתמודד עם ספורטאים ישראליים, ומציין כי ההישגים הגדולים שאליהם הגיעו הישראלים גם באולימפיאדה וגם במשחקי הגביע העולמי היו כאשר מדינות החרימו את ישראל שטיפסה במעלה השלבים. בדבריו הוא מזכיר את אחת התחרויות בהן הגיעה ישראל לרבע הגמר בעקבות החרמות מסוג זה. עם זאת הוא מציין כי החרמות שכאלה התקיימו רק כאשר היה מדובר בעימות ישיר בין ישראלים למקבילים במדינות ערב, ולא כאשר מדובר בתחרות משותפת לכמה מדינות כמו בשחייה או ריצה. בהקשר זה הוא מזכיר כדוגמא את אולימפיאדת 60' שם בתחרות ריצת ה-1500 התמודד רץ עיראקי מול הרץ הישראלי, רפאל פנטילאט, אך סירב להתייחס אליו בתום הריצה וללחוץ את ידו כמקובל. באשר לדיווחים שליוו את הימים שלפני האולימפיאדה הנוכחית סביב הכוונה האיראנית להחרים או לא את הישראלים, אומר נבו כי במקרה זה מדובר ב"כמה פליטות פה אינפנטיליות של גורמים אצלנו". לדבריו איראן מציגה נבחרת חזקה מאוד בתחומי משקולות, היאבקות ועוד, וההערכה היא שבהזדמנות כזו או אחרת יעמוד ספורטאי ישראלי מול מקבילו האיראני, ויו"ר הועד האולימפי הישראלי מיהר לדווח שנודע לו על החלטה איראנית שלא להחרים את המתמודדים הישראלים, והצהרה זו גררה אחריה הודעת הכחשה מכיוונה של איראן, והחרם יהיה ככל הנראה גם הפעם. עוד מתייחס ד"ר נבו גם לסערת גביע העולם במקסיקו שהובילה למה שמכונה 'מלחמת הכדורגל' בשנת 69', במשחקי המוקדמות. על הכרטיס הבודד לאזור דרום אמריקה התמודדו אל סלוואדור והונדורס בתקופה בה פועלים רבים מאל סלוואדור עבדו בהונדורס וחוק שחוקק הממשל בהונדורס הפלה לרעה את העובדים מאל סלוואדור במשה שעורר את חמתם וגרם לתסיסה רבה שם. בדיוק בתקופה זו התרחש המשחקים בין שתי הנבחרות. לאחר ניצחון לכל נבחרת נותר המשחק האחרון והמכריע ובו אל סלוואדור ניצחה והאוהדים מהונדורס יצאו למסע נקמה ומכות המוניות של אוהדי אל סלוואדור החוגגים, מסע שגרר אולטימאטום מצידה של ממשלת אל סלוואדור, אך כדבריו של ד"ר נבו האווירה באותם ימים הייתה כה נפיצה עד שגם תחרות בדוק הייתה מובילה למלחמה שכזו.
