שבועיים אחרי שנפצע בתאונת דרכים קשה בכביש גהה, משחזר ראש המועצה האזורית חוף אשקלון בערוץ 7 את רגעי הפחד. "זה היה פשוט נס מהשמיים, נסעתי מאחורי משאית בכביש גהה, לפתע היא האטה וירדה לצד הדרך, לא הספקתי לבלום. החלק הימני שלי נכנס במשאית, האוטו התכווץ הכרית נפתחה והחגורה בלמה. נשארתי לכוד בתוך הרכב בלי יכולת לנשום, יותר מאוחר הבנתי שארבע צלעות נשברו ודחפו את החזה פנימה". פרג'ון מספר שבאותן שניות, הוא חזר לרגעי האימה שהיו לו במלחמת יום כיפור, בקרב על תל סאקי ברמת הגולן, "חשבתי שאלה השניות האחרונות שלי, ראיתי את המוות מול העיניים, תחושת חידלון אמיתית. חשבתי שזהו זה, הבום הגדול מההתנגשות החזיר אותי למלחמה ולפגיעת הפגז ולפציעה הקשה לפני ארבעים שנה. זה היה בקרב על תל סאקי ביום השני של המלחמה, היינו כח נח"ל מוצנח, הסורים כבר כבשו את דרום הגולן, היינו צריכים לחלץ משטח סורי חמישה חיילים. הכח שלנו בראשות סגן בני חנני וסמל וויסמן יצא לחלץ אותם. לא הצלחנו להגיע אליהם ותוך כדי ניסיונות החילוץ התפתח קרב עם הסורים וחטפנו אר פי גי. רוב הכוח שלנו 14 לוחמים נהרגו, רק יונה בן ארי ואני ניצלנו, ליונה הייתה פגיעה ברגל אבל לי הייתה פגיעה קשה בראש לא יכולתי לחלץ את עצמי". פרג'ון שכב במשך יומיים בשטח בלי שאף אחד יחלץ אותו. "זה היה כבר יום הצום השלישי אחרי יום כיפור, לא היה לי לא אוכל ולא מים. הרגשתי שזה הסוף. ביום שני אחר הצהריים הבנתי שלא אצליח להחזיק מעמד עוד לילה והחלטתי להתקדם לטנק הסורי שהיה מולי. התחלתי לדדות על האדמה בין הקוצים לעבר הטנק הסורי. לא ידעתי שבאותם רגעים מתחולל הקרב הגדול של מוסא פלד מול השיריון הסורי שהחל לסגת ולהידחף מזרחה. הייתי בין האבנים, טנק הולך וטנק בא. פתאום התקרב אלי טנק ונעצר לידי, ראיתי על הקנה את האות א'. הסתבר שהטנקים הישראלים היו בהתקפה והבריחו את הטנקים הסורים. הם זיהו אותי והתקרבו אלי עם המקלע הגדול מכוון אלי. אמרתי לעצמי שהנה הם הולכים לשפד אותי. לפתע הוא זיהה אותי, הם היו חייבים להמשיך בהתקפה אבל נתנו לי מימיה, לא הצלחתי לשתות בגלל הפגיעה בפנים. הם אמרו לי שיבואו לחלץ אותי, המתנתי חצי שעה מתחת לאבן הקטנה, עד שהגיע ג'יפ נוסף לחלץ אותי, זה נמשך כל הלילה, עד שלפנות בוקר הגעתי לבית חולים העמק בעפולה. השיקום הפיזי והנפשי ארך שנים". ראש המועצה האזורית חוף אשקלון מספר שהנס שקרה לו בתאונת הדרכים הוא סגירת מעגל אדירה. "זה פשוט מדהים, יומיים אחרי התאונת דרכים, קיבלתי אס אם אס, מישהו כתב לי שהוא מיחידת הטנקים שחילצה אותי ואיחל לי רפואה שלמה. קשה לי להסביר למי שלא עבר את מלחמת יום כיפור את התחושות שלי היום ארבעים שנה אחרי. אבל כשחטפתי את הבומבה בתאונה זה החזיר אותי ארבעים שנה לאחור, וקרה לי הפעם משהו מדהים. הכאבים בחזה בתאונה ואי היכולת לנשום היו בדיוק אותם כאבים מהיום השני של המלחמה. אלא שהפעם לא שכבתי יומיים בשטח, אלא תוך שתי דקות הייתה המולה גדולה מסביבי של כל הכוחות שבאו לחלץ אותי. אני זוכר רק דבר אחד, שאמרתי בליבי ובקושי הצלחתי לנשום, אמרתי בליבי, את המשפט הבא "עם ישראל אני סולח לכם". ואני רוצה להסביר, אחרי אותה מלחמת קשה, רבים מהלוחמים וביניהם אני, סחבו במשך שנים כעסים על כל מיני אנשים ועל המערכת. כעסים מדוע לא באו לחלץ אותנו, שלחתם אותנו ונטשתם אותנו בשטח. רבים מיוצאי המלחמה סחבו טינה כלפי משה דיין, ראש הממשלה, המג"ד, המ"מ ומי לא. שנאה כלפי מישהו שעשה לך עוול. גם אני חייתי כל השנים בבועה הזאת, כבר ארבעים שנה וזה מתסכל. במקרה שלי לא היתה לי דמות מוגדרת לכעוס עליה, זה היה על עם ישראל לדורותיו. והנה פה בתאונת הדרכים, ארבעים שנה אחרי אני שוכב בכביש גהה אחרי שחטפתי את הבומבה ותוך שתי דקות, אני רואה את אנשי זק"א עם הפאות, את מגן דוד אדום, את מכבי האש שמנסים לחלץ אותי ואני אומר לעצמי, הרי כולכם לא חייבים לי שום דבר, וכולכם באתם להציל אותי. זו תחושת הקלה, אבן עצומה נגולה מליבי, סוף סוף יכולתי לסלוח לכל עם ישראל. עם ישראל אני סולח לכם. יצאתי עם תובנות חזקות על החיים, תמיד חשבתי שיש לי תובנות שנשארו לי עוד מימי המלחמה, אבל הנה מסתבר שאנחנו צריכים ללמוד עוד שיעור ועוד שיעור, ועם התובנות האדירות האלה אני אמשיך ב"ה לעשות את עבודתי כראש המועצה".
