טור על זוגיות ומשפחה במדור נשים עם מנחת הנישואין שרית יורב. מדי שבוע נעלה שאלה בנושאי זוגיות, נישואין, משפחה ועוד. שאלה: אנו נשואים כשבע שנים ויש לנו שלושה ילדים קטנים. אנו מסתדרים ביחד טוב, פחות או יותר, אבל ישנן סיטואציות שקיימות ביננו ומטרידות אותי. סיטואציות שבעצם מראות שיש לנו איזושהי בעיה בתקשורת ביננו. אני אתן מספר דוגמאות לכך. למשל, לפעמים אני מבקשת מבעלי לשמור על הילדים בערב כדי שאוכל לצאת עם חברות והוא מרשה אבל עושה לי פרצוף חמוץ כשאני חוזרת הביתה ואני מרגישה כאילו עשיתי משהו רע. אני מנסה להבין: "מה רע במה שעשיתי, הרי הוא הרשה לי?" אחרי שחשבתי על העניין הזה שוב, שמתי לב שהעיקרון הזה חוזר על עצמו בעוד עניינים. יצאנו לחופשה, ביקשתי ממנו שנצא לטייל באיזור והוא הסכים, כלומר: אמר "כן", אבל עשה פרצוף של "למה את עושה לי את זה?", לא ידעתי לְמה להאמין-למילים או לשפת הגוף. הייתי נבוכה מאוד, בסוף החלטתי שנצא לטיול (כבר סיפרתי והבטחתי לילדים שנצא..), אבל ממש לא נהנתי מהטיול, יצא לי כל החשק לשמוח בטיול. השאלה היא איך למנוע מראש מצב כזה, אם בכלל ניתן? האם מוכר לך, מבחינה מקצועית, מצב כזה? תשובה: שואלת יקרה, ראשית אני נפעמת מהמודעות שלך ומהיכולת שלך לנתח מצבי תקשורת, לעמוד מולן ולומר לעצמך: "יש כאן בעיה!". לצערי הרב, מהנסיון המקצועי נראה שזוגות מגיעים לייעוץ זוגי בדר"כ כאשר הגיעו מים עד נפש. כלומר: בעיות התקשורת הרקיעו שחקים לפעמים עד כדי כך שנשקלת בקול אופציה של גירושין. לגבי המצב שאת מתארת, מצב זה נקרא בשפה המקצועית: "מסר כפול". אתה מתכוון ורוצה משהו אחד, אבל אומר משהו אחר.במצב כזה בן הזוג, המקבל את המסר הכפול, נמצא במבוכה וב"אין מוצא". אם יתלונן שלא קיבל את מה שביקש, שלא התחשבו בו או הלכו לקראתו – בן זוגו יאמר ש"למה? אני דווקא כן הסכמתי". בעצם, בן הזוג שמוסר את המסר הכפול מגן על עצמו, כביכול, מביקורת, אי-אפשר לומר שסרב לבקשת האישה או הבעל. לכאורה, הוא היה בסדר, בעל טוב או אישה טובה, שעושה את רצון בן זוגו. חוץ מהגנה מביקורת יש כאן כביכול, רווח נוסף. במקום להתמודד עם הקונפליקט, עם הקושי להיענות לבקשת בן-הזוג, עוקפים את הקושי. להתמודד עם הקונפליקט פירושו לברר מהם הצרכים של כל אחד מבני הזוג ועד כמה הם חיוניים לו, על מה ניתן לוותר ובאיזה מינון ועל מה אי-אפשר אף פעם לוותר. למשל, בדוגמא הראשונה שהבאת את מספרת על סיטואציה שרצית לצאת עם חברות ובעלך לא הסכים בתוכו לכך (למרות ש"פורמאלית" הוא נתן את הסכמתו), כדאי היה לפתוח דיון-מה מהות הצורך שלך לצאת עם חברות, עד כמה זה תורם לך באופן אישי, עד כמה זה ממלא אותך בכוחות ועוזר לך אח"כ לתפקד טוב יותר בבית ועם הילדים. מהצד השני, בעלך היה מסביר מה זה דורש ממנו לאפשר לך לצאת בערב עם חברות – להשכיב את הילדים לבד, לעשות להם אמבטיות, להכין להם ארוחת ערב, להאכיל אותם וכדו'. יתכן שבשיח כזה היית מוצאת שבעלך מבין וקשוב לרחשי ליבך, לצרכים הנפשיים שלך ומכיל אותם, רק שיש לו בעיה טכנית-להסתדר לבד עם הילדים. הייתם יכולים לחשוב יחד איל את יכולה לעזור לו עם הקושי הזה, למשל, שאת תכיני מראש את ארוחת הערב, תכיני לו את הבגדים שכל ילד צריך ללבוש אחרי האמבטיה, אולי אפילו תקדימו את שעת האמבטיות הרגילה לשעה שבה את עדיין נמצאת וכדו'. כך גם לגבי הטיול, ניתן לדון יחד: עד כמה חשוב לך לטייל ואולי את מוכנה לוותר אפילו על הטיול, אם זה מאוד קשה לבעלך? מה קשה לבעלך ביציאה לטיול? איזה סגנון של טיולים מעדיף בעלך לעשות ומתי הזמן שיותר מתאים לו לטייל. כך בעלך יכול להגיש שותף ושמתחשבים בדעתו וברגשותיו וגם לשתף איתך פעולה, בחזרה. עם יצירתיות והכי חשוב – עם הבנה, הקשבה והכלה של הצרכים של שני בני הזוג, באמצעות שיח בונה ופורה, ניתן לגשר מעל הקונפליקטים בצורה בריאה, בצורה שבה אין אחד שמרגיש שוויתר והשני שמרגיש ש"ניצח" הפעם. יש הרגשה טובה שבני הזוג רוצים זה בטובת זה ומוכנים ללכת לקראת בן הזוג ולעשות דברים שאולי בדר"כ, בחיי השיגרה, לא רגילים לעשות. כך, במקום לעקוף את הקונפליקט (כי מפחדים מ"פיצוץ") – לוקחים אותו כמקפצה ובמנוף לצמיחה! בהצלחה רבה! שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים sarityorav@gmail.com
