שלומית אשר, יזמת, אשת שיווק ברשת, כותבת, אבל קודם כל, אימא. מספרת בטור אישי, את מה שכולם מטאטאים מתחת לשטיח. להיות אימא זה מתוק, אבל לא תמיד מלקקים דבש. כל שנה היא מגיעה. בדיוק בזמן. בערך באזור ספטמבר- אוקטובר, אבל תמיד בחודש תשרי. מי? תקופת החגים, ברור. התקופה הזו, הלחוצה, שמערבבת בתוכה הרבה אוכל ומשפחה, בגדים לבנים וחגיגיים, אבל גם תלושי חג מהעבודה. התקופה עם האין ספור מבצעים בחנויות, אבל עם הסלים הכי עמוסים בקניות. התקופה שאוהבים לפגוש קרובים שבדרך כלל רחוקים, אבל בעיקר בתקופה הזו, שמחברים את המסורת היהודית לילדים. ובגלל שהחגים באמת מגיעים פק"ל כל שנה, ליקטתי כמה עובדות, שלנו ההורים, יהיה הרבה יותר קל אם נשנן אותם מראש ולא נסתכן בהתקפי לב והתפרצויות זעם: לא משנה מתי תלבישי את הנסיך שלך. גם אם הוא ישים את החולצה הלבנה החגיגית, שניה לפני שתצאו מהבית, כשתגיעו לבית המארחים, היא כבר תהיה עם כתמים או מלוכלכת. לא באמת צריך לגהץ לילדים את הבגדים. סביר להניח שאיך שהילד יוריד אותם מהארון, הם יתקמטו. לא חבל על הזמן וההשקעה? מטרתם של זוג הנעליים שלרגליהם, היא אחת: להתלכלך בחול או בבוץ שעל הרצפה. ולילדים שלך לא באמת אכפת אם מדובר בנעלי לק חגיגיות שקנית לנסיכה הפרטית שלך ממש במיוחד לחג, או אם מדובר בנעלי ספורט ממותגות יוקרתיות שרכשת לבן המתוק שלך. אז אולי כדאי לייעד מראש את התלושים למשהו אחר? דבש זה פריט מזון שמטפטף, נוזל, מלכלך ונדבק לידיים. וזה לא משנה באמת אם הוא יטבול בו את התפוח, ייקח מעט דבש בכפית, או שיקרב את הפה ממש מעל הצלוחית. סופו של הילד להתלכלך. ככל שתפנימי את זה מהר יותר, כך פחות תתעצבני. גרגרי הרימון עושים כתמים. עוד לא נולד החומר כביסה שהצליח להוציא אותם. סתם, שתדעי את זה מראש. לא משנה איפה אתם גרים, ואם הילד הולך לגן עירייה או פרטי. גם לא משנה אם הוא רק בן שלוש או כבר בגן חובה. הוא תמיד יחזור לפני החג עם שופר מפלסטיק ויפגין בפניכם את כישורי החיצרור שלו, דווקא שרצית לתפוס מנוחה קלה לפני כניסת החג. אז רצית. פתאום החלטת לשנות קריירה ולהפוך למעצבת גרפית. או זה לפחות מה שאת מרגישה, שאת מעצבת תמונות של הילדים, חותכת ומסובבת אותם, כדי שיתאימו ללוח שנה שהכנת מתנה לסבא וסבתא. כל רשימות המכולת, או מספרי הטלפון שהצמדת למקרר ייעלמו. דעי מעכשיו. אם בכל זאת החלטת למצוא אותם, חפשי עמוק מתחת לניירות. הם בטח קבורים אי שם מתחת לברכות הרבות של השנה טובה, שהילד צייר בגן, שהחלטת בפרץ גאווה אימהי, לתלות על המקרר. השולחן מטבח הגדול, עתיד לשנות צבע או לפחות לקבל גוונים. היית צריכה לחשוב על זה מראש לפני שהושבת לצדו את כל הזאטוטים, עם ניירות צבעונים, טושים וצבעי פנדה, וביקשת מהם להכין שנה טובה לסבא והסבתא ולכל דוד שצפוי להיות בארוחה המשפחתית. גם השנה תתחבטי רבות בשאלה, האם להזמין את כל המשפחה אלייך ולסבול מכאב ראש נוראי בסוף האירוע בו שימשת כמבשלת, מלצרית, מארחת ושוטפת כלים, או שמא תעדיפי גם השנה להתארח אצל אחרים, אבל לשמש על תקן שוטרת כאשר את מזהירה כל הזמן את הילדים לא לגעת בכלום, או כשופטת בין שניים שרבים וצועקים. לא משנה כמה תדברי עם הילדים על החלטות חדשות, בפתחה של השנה, ועל התנהגויות טובות ושונות. ולא משנה כמה תבטיחי לעצמך עמוק בלב, שהשנה את הולכת להיות אימא יותר רגועה, פחות עצבנית וצועקת. כל ההחלטות הללו ייעלמו כלא היו, ברגע שתחזרי הביתה מסעודת החג, עם ילד ישן על הידיים, ותיתקלי בחלקי הלגו שהוא השאיר מפוזר על הרצפה. כי חגים, זה אותם חגים כל שנה. אבל ילדים, זה אותם ילדים כל השנה. שנה טובה וחג שמח.
