שערי סיפורים לא ננעלו", חוזר ואומר ראש ישיבת מרכז הרב, הרב יעקב שפירא, ומפיו שוטף זרם הסיפורים על אביו, ר' אברום שפירא זצ"ל, סיפורים השוזרים בתוכם אמרות, הנהגות, תשובות וגם הומור חד של גדול התורה שעמד בראש מחנה אוהבי התורה והארץ במשך שנים ארוכות. הבן, אשר ממשיך את אביו בנשיאה בעול ראשות הישיבה, מספר בפנים נלהבות ממש על אביו, מחייך כשהוא מצטט חידוד נאה ומרצין כשהוא חוזר על יסוד חינוכי בהנהגתו של האב. אבל כשהוא נשאל במה מורגש אצלו ביותר החיסרון של אביו, העיניים מתלחלחות בדמעות, והדיבור נעצר לרגע. "קצת לא הוגן לשאול את זה בן", הוא נאנח, "זה אבא. יש לא מעט דברים שהלוואי שיכולתי לשאול אותו מה לעשות. וזה למרות כל ההדרכות ששמעתי אצלו בענייני ישיבה ורבנות, שהייתי לידו עם אצבע על הדופק כל דקה. על זה אמר שלמה המלך 'והחוכמה מאין תימצא'. הוא היה אדם חכם, היתה לו עצה טובה, גם בתוך המשפחה". ברכת האדמו"ר לרב על רקע התחממות האווירה הציבורית לקראת הבחירות לרבנות הראשית לישראל, מספר הרב שפירא על דרכו של אביו ועל יחסו למוסד הרבנות הראשית, בה כיהן שנים ארוכות לצד הרב מרדכי אליהו זצ"ל. "לחצו עליו מאוד שייקח את התפקיד, אבל הוא התלבט הרבה. למקורב אחד שהמליץ לו להסכים, אמר אבא: 'עד עכשיו חשבתי שאתה חבר שלי...'. בשעתו, התייעץ בעניין גם עם האדמו"ר מגור דאז, ר' שמחה בונם אלתר. אבי העריך אותו מאוד על חוכמתו והם הכירו טוב. ר' שמחה בונם אמר לו: בשביל הרבנות הראשית זה טוב מאוד. אבא שאל: הבנתי טוב את התשובה? כלומר, שבשבילו זה לא יהיה טוב. האדמו"ר חייך ואמר: תיקח, זה יהיה בסדר". גם לאחר שהחליט ליטול על עצמו את עול הרבנות, הקפיד ר' אברום לזכור את היחס הנכון לתפקיד. ביום היבחרו, ביקש מאחד התלמידים: "תתפלל עליי, שבעוד עשר שנים לא יצטרכו להוציא אותי בחבלים משם". "אבא הכיר היטב מה זה הרבנות, הכיר את העסקנים וידע גם שזו הבטן הרכה שכולם יכולים לבעוט בה", אומר הבן, "אף על פי כן, הוא לא התחמק מהעול. הוא היה לוקח כל משימה עד הסוף". עוד לפני שנכנס לרבנות, לקח על עצמו ר' אברום הרבה ענייני ציבור שהוטלו עליו. הוא השתתף בוועדות שונות בענייני חינוך, חוק ניתוח שלאחר המוות ועוד. "אני זוכר שבזמן מלחמת יום כיפור היה חשש גדול בנושא העגונות. הוא נסע למשך יומיים לקריה בתל אביב וחזר מאוד חיוור הביתה. הם נתקלו שם בסיפורים קשים בזמן אמת". גם לאחר שסיים את הקדנציה ברבנות הראשית, המשיך ר' אברום לעמוד לימין הרבנות מול המבקשים לפגוע בכבודה. כשפנו אליו כמה רבנים בהצעה להשתתף בגוף שיהיה כעין סיוע חיצוני לרבנות, סירב בתוקף. "הרבנות זה חזון של הרב קוק, אם לא אנחנו – מי ישמור עליו? בלי רבנות יהיה פה תוהו ובוהו. זה גוף שאף אחד לא יכול לעשות במקומו את התפקיד שלו", הסביר. אגב כך, אנחנו מבקשים לדעת האם גם הבן מתכוון להמשיך את דרכו של אביו במוסד הרבנות. "אם יש דברים שאני יכול ללמוד מאבי, זה לא לברוח מעול", רומז הרב שפירא. האם נראה את הרב מתמודד לרבנות ירושלים או לרבנות הראשית? "אני לא מתכוון להתמודד לרבנות ירושלים", שולל הרב שפירא, "אני לא רוצה להוסיף עוד מחלוקת". באשר לרבנות הראשית, מעדיף הרב שפירא לא להתייחס במפורש. גורמים המקורבים לבית הרב מסרו כי על הרב שפירא מופעלים לא מעט לחצים מכמה כיוונים ליטול על עצמו את תפקיד הרב הראשי לישראל. הוא חשב שיש נושאים ציבוריים שהם כבדי משקל ולא כל אחד יכול לדון בהם. אפילו על עצמו אמר בדברים מסוימים שהוא מתגעגע לרב מטשעבין, איתו היה נוהג להתייעץ על דברים שונים. אנשים חושבים שבענייני ציבור צריך לדעת חוץ מתורה גם מה כתוב בעיתונים ומה פלוני אמר. צריך להסתכל רק בעיניים של תורה מה דעת הרב על הטענות שחלה ירידה במעמד הרבנות הראשית בשנים האחרונות? "מי שמכיר את הדברים מבפנים, יודע שיש דברים מצוינים בתוך הרבנות. לא שאין מה לתקן, כל דור צריך לתקן את מה שקודמו לא הספיק. אבל תמיד דברים משתפרים. למשל, הבחינות לרבנות עיר ושכונה – זה הגיע היום לאלפים מכל החוגים שנבחנים, זה ריבוי תורה עצום. צריך רק לדאוג שהבחינות ימשיכו להיות על רמה. הריבוי העצום הזה בלימוד תורה הוא דבר שלא היה פעם, וזה בזכות הרבנות הראשית. יש תקשורת מכוונת שמנסה לגמד את הרבנות הראשית, כמו את כל המוסדות הרשמיים, ובכלל יש אוהבים להכות על חטא בחזה של חברו". מה היה טיב היחסים בין אביך לרב אליהו זצ"ל? "אבי הכיר את הרב אליהו הרבה לפני הרבנות הראשית. שניהם ילידי העיר העתיקה. למרות שהיה ביניהם פער גילאים, יש להם משם חוויות משותפות. בהמשך הם ישבו שנים רבות יחד בבית הדין הרבני בירושלים ולאחר מכן בבית הדין הגדול. כשהם נפגשו ברבנות הראשית, זה היה כמעט דבר טבעי. ביום הראשון שאבי הגיע ללשכה, דבר ראשון הוא ביקש להציב לידו עוד כיסא בשביל הרב אליהו. הוא התייעץ איתו באופן קבוע. היו להם ויכוחים הלכתיים, אבל זה כמעט אף פעם לא גלש מעבר לזה. אם הם לא היו מכריעים, היו מביאים את השאלה לוועדה ההלכתית של הרבנות הראשית, שכתבו חוות דעת מה לעשות". בשעתו, טבע אביך את המושג 'רעבעלך', בהתייחסו לרבנים שאינם בעלי כתפיים רחבות מספיק כדי לפסוק בהלכות ציבור. כלפי מה היו מכוונים דבריו? "הוא התכוון לטובה. הוא חשב שיש נושאים ציבוריים שהם כבדי משקל ולא כל אחד יכול לדון בהם. אפילו על עצמו אמר בדברים מסוימים שהוא מתגעגע לרב מטשעבין, איתו היה נוהג להתייעץ על דברים שונים. אנשים חושבים שבענייני ציבור צריך לדעת חוץ מתורה גם מה כתוב בעיתונים ומה פלוני אמר. צריך להסתכל רק בעיניים של תורה". אביך העמיד כקריטריון לפסיקה בדיני ציבור, שאותו אדם יהיה בעל ידע ויכולת להתיר עגונות. מדוע ציין דווקא את התחום הזה? "ידוע שכדי להתיר עגונה צריך כתפיים מאוד רחבות. הרבה רבנים ופוסקים לא מוכנים לקחת על עצמם להתיר עגונות. זה דבר מאוד מורכב וסבוך. יש נושאים שבהם התורה קובעת מציאות. גם בענייני ציבור צריך הרבה שיקול דעת, הבנה, חוכמה, ניסיון, ומעל לכל – הרבה תורה. אדם שאינו מנתח, למשל, לא היה מעז לגשת לבצע ניתוח בלי שלמד קודם. פה יש ענייני ציבור כל כך מורכבים, לא ייתכן שאדם יפסוק בהם בלי שיש לו את הידע לכך בתורה, גם אם הוא חושב שהוא קטן שבסנהדרין". "התורה רוקדת עם ר' אברום" מהתקופה האחרונה שלפני הסתלקותו, זוכר הרב שפירא את אביו מדבר בעיקר על שמחה, תוך שילוח רמזים המעידים כי הוא מודע היטב למצבו. הוא הרבה לדבר גם על ענייני הישיבה. "הוא דיבר הרבה על זה שצריך לשאת בעול הישיבה. אמרתי לו: אבל צריך כתפיים רחבות בשביל זה. הוא אמר: 'מי יכול לומר על עצמו שיש לו כתפיים מספיק רחבות בשביל להחזיק ישיבה? אף אחד אינו מספיק בשביל זה. אדרבה, אם תמצא מישהו שחושב שהכתפיים שלו מספיק רחבות לישיבה, תתרחק ממנו'. הוא גם דיבר הרבה על זה שצריך לקרב כמה שיותר צעירים שיבואו ללמוד, שזה העתיד. ושלא נשים מחסומים לאף אחד לבוא לישיבה". כראש ישיבה, השקיע זמן ומאמצים רבים בעידוד בני נוער להגיע ללמוד בישיבה. "היה חשוב לו לרתום אנשים שבגלל דימוי עצמי נמוך פחדו להגיע לישיבה, הם לא האמינו בעצמם". ר' יעקב נזכר בשיחות נוקבות שהעביר אביו לתלמידי מכינות, בהן הבהיר להם שמעל כל המסלולים התורניים המוצעים כיום נמצא בית הגידול של ישיבה, שאין לו שום תחליף. "זו מחלה של הדור", ממשיך ר' יעקב מניסיונו שלו כראש ישיבה, "אנשים לא מאמינים ביכולת שלהם ללמוד בישיבה. בשטח רואים לאחר מעשה שזה אחרת לגמרי. האדם מגלה שאחרי חצי שנה בישיבה הוא הרבה יותר ממה שיכול היה לדמיין את עצמו קודם". איך הגיע אביך למרכז הרב? הוא הרי גדל ולמד במוסדות החרדיים בירושלים, לכאורה מבחינה השקפתית היו פערים משמעותיים. "אבי למד בתלמוד תורה 'עץ חיים', ולאחר מכן בישיבה קטנה המכינה ל'חברון'. השוני בין הישיבות שהיה אז בכלל לא היה דומה לזה של היום. השנים שחלפו חידדו דברים על רקע השקפות עולם. אז הדברים האלו לא היו על פני השטח, לכן היו אז הרבה בחורים שהגיעו מ'חברון' למרכז הרב. היתה למשל גם קרבה גדולה בין הרצי"ה לבין המשגיח ב'חברון', ר' מאיר חדש. הרב סרנא, ראש הישיבה, היה מגיע לבית הרב בכל חג כדי לאחל חג שמח. ההבדל היחיד היה אולי שב'מרכז' למדו בעברית. הרצי"ה הכיר את אבי במשך תקופה ארוכה, עוד לפני שהתחתן. הוא הציע לאבי לבוא ללמד בישיבה. זה התחיל ממנו. ובכלל, כלל ראשון ללמד תורה זה לבוא עם הרקע של לימוד ישיבתי, והוא תמיד עדיף על מי שאינו כל כך בעל רקע ישיבתי כלשהו". גם ענייני ארץ ישראל כידוע העסיקו מאוד את הרב, "הוא הקפיד לשמור על קשר עם המגורשים גם אחרי הגירוש". הפסק המהדהד שפרסם אודות החובה לסרב לפקודת גירוש, מזכיר לר' יעקב גם סיפור משעשע על ילד שהפנים היטב את דברי הרב: "בבית ליד איפה שאבי גר, שיחקו כמה ילדים בחצר בשעות המנוחה של אחר הצהריים. אחת השכנות יצאה להעיר להם ואמרה שזה מפריע לישון, ושיילכו לשחק במקום אחר. אחד הילדים הקטנים ענה לה בחזרה: 'יהודי לא מגרש יהודי'...". באחד ממצעדי החקירות שערכו בפרקליטות לרבנים נכבדים מהמגזר הדתי-לאומי, ר' אברום היה נסער מהפגיעה בכבוד התורה והרבנים, ויצא להילחם על כבודם. "הוא קבע מיד פגישה עם שמעון פרס ונסע אליו. הוא העיר לו על הפרסום המיותר של החקירות הללו, עד שפרס הבטיח להורות על הורדת הווליום בסיקור התקשורתי של החקירות. באחת הפעמים אבא שמע שאחד הרבנים שנחקרו נפגע מאוד מעצם הזימון לחקירה. הוא נסע אישית לישיבה של אותו רב, העביר שיעור בפני כל התלמידים בבית המדרש, ולאחר מכן דיבר בשבח הרב בפניו מול התלמידים". באחת השנים, כשהיה ר' אברום תלמיד צעיר בישיבת 'חברון', הכניסו אותו לרקוד במעגל בשמחת תורה עם ספר התורה. "ראש הישיבה אמר אז על אבי: ר' אברום רוקד עם כל התורה", מספר הבן, "אבל המשגיח הוסיף ואמר: יש עוד משהו, גם התורה כולה רוקדת איתו". הקשר החי והפנימי לתורה התבטא בין השאר באמירה נוספת של הרב שפירא, שכוונה דווקא לדרשנים. "אבי לא היה דרשן. היה קשה לו לצאת מד' אמות של השיחות בישיבה ולהוריד את דבריו לסגנון שמתאים לציבור הכללי. אבל הוא עשה זאת לפי הצורך. על הדרשות הללו נהג לומר: אסור לאדם שמדבר לפני ציבור לדבר על דבר שהוא לא מזדהה וחי אותו, כי הציבור מרגיש. בתורה זה חייב להיות חי אצלך".
