הבחירות המתקרבות והפריימריס במפלגות השונות מחזירות לחיינו את אחת התחרויות המשעשעות ביותר בישראל, תחרות "אלוף החקיקה", ובשמה השני תחרות "הח"כ המצטיין". בשבועות הקרובים תשמעו על ח"כ פלוני שהגיש 100 הצעות חוק, על ח"כ אלמוני שהעביר 50 הצעות בקריאה טרומית, ועל ח"כ פלמוני שלא פחות מ-15 או 25 הצעות חוק שיזם חצו את סף הקריאה השניה והשלישית והגיעו אל המנוחה והנחלה בספר החוקים של מדינת ישראל. כמו כן תשמעו בודאי על הח"כ המצטיין בהצעות לסדר, על אלוף הנוכחות במשכן, ועל עוד פרמטרים שונים ומשונים אשר יש מי שרוצה שתחשבו שמדרגים את חשיבות פעולותיו של חבר כנסת בין כותלי בניין הכנסת. אפשר לדבר על השאלה האם ח"כ שנוכח בכל יום דיונים במהלך הקדנציה הוא בהכרח מצטיין יותר מחברו שנעדר מ-10 או 15 אחוזים מהימים, אך אני רוצה להתמקד דווקא במדד הנחשב לחשוב יותר, מספר החוקים. אני רוצה לשאול, בכנות, האם מדינת ישראל זקוקה באמת לכל כך הרבה חוקים. עבור מי שאיננו בקי בסדרי עבודתה של הכנסת נסביר בקצרה, כי החוקים מתחלקים לשני סוגים עיקריים, הצעות חוק ממשלתיות והצעות חוק פרטיות. הסוג הראשון נוגע כמעט תמיד להצעות חוק הדרושות לצורך ניהול ענייניה של המדינה. החל מחוקים קרדינליים כמו התקציב וחוק ההסדרים, המשך ברפורמות מבניות כמו חוק מנהל מקרקעי ישראל, חוק התכנון והבניה החדש ודומיהם, וכלה בתיקוני חקיקה זניחים למדי כמו ביטול החוק שזכה לכינוי "חוק באג 2000". הצעות חוק פרטיות הן כבר אופרה אחרת. כאן מדובר במפגן, משעשע לעיתים, של יכולתם היצירתית של חברי הכנסת, יחד עם ניסיון לגיטימי ומבורך להשפיע על מדיניות בכלי החשוב ביותר הקיים, החוק. לעיתים משמשות הצעות החוק הפרטיות כמסלול עוקף יועצים משפטיים עבור הממשלה, על מנת לקדם החלטות שקשה לה להעביר בעצמה, לעיתים מדובר ביוזמות אזרחיות מבורכות שמטרתן לדאוג לאזרח הקטן, אך הרבה פעמים מדובר בהרבה כוונות טובות שהופכות לערמה של "אותיות מתות" בספר החוקים של מדינת ישראל. נדמה שהגיע הזמן לומר בפה מלא, ח"כ שהעביר הצעת חוק משמעותית אחת עדיף בהרבה על חבר כנסת שהעביר 20 חוקים חסרי משמעות. חבר כנסת שהעביר 20 הצעות חוק חסרות משמעות אמיתית, גורם בכך לזילות ההצעה האחת החשובה שאותה כן העביר במהלך אותו מושב. אל תתרשמו מאליפויות החקיקה, בחנו מהלכי אמת שמשנים את פניה של המציאות. אל תתרשמו מאוסף של קוריוזים, בחנו את היכולת להניע תהליכים של ממש.
