למצוא יופי ומשמעות גם במקום שלא ניתן למצוא אותו, הוא סודו הגדול של הספר מי חול של עינת יקיר. כי כל מה שיש לגיבורי הספר הם ימי חול. אין להם חג ומועד, הם חיים ברצף חולי, צהוב, אביך, מנותקים מכל דבר, על אף שהם חיים בדרום תל אביב ולפני כן גרו באשדוד ואחר כך יעברו למקום אחר. לא משנה איפה יחיו, הם אינם נראים. במרכז "ימי חול" עומדת משפחה לא מתפקדת. זו כנראה אחת משכונותיה הדרומיות של תל אביב, הם כנראה מהגרים. כנראה מרוסיה. הם הגיעו כאמור מאשדוד. האם, אולי קוראים לה חנה, מורה לבלט לשעבר, המנסה למצוא פרנסה כקוראת בקפה. בנה, פטר, מתחיל לעבוד כשוליה אצל נגר, ומשתלט על דירתו לאחר שזה מת במפתיע. אחותו, לאה, היא ילדה בת 11 עם התפתחות רגשית אטית או שהיא פשוט מפגרת, וכמעט שאינה מדברת, והאב, ישן על ספסל בחוף הים, אוכל בבית התמחוי, ומדי פעם חוזר למשפחתו ללא יותר ממספר ימים. "ימי חול" מלא פעולות, אבל השתלשלות העלילה נדמית כמעט מקרית. "הכל," כדברי חז"ל "צפוי והרשות נתונה" כנאמר במסכת אבות. כל מעשה מוביל למעשה אחר בהשתלשלות אירועים שהיא בלתי נמנעת. גיבורי הספר פועלים ומשפיעים זה על זה, אבל כמו אטומים שמתנגשים זה בזה בחלל ריק, וממשיכים בדרכם בלי לצפות את תוצאות מעשיהם ובלי יכולת להשפיע עליהם מראש. זהו ספר מרובה מפגשים, רק שלמפגשים אלו אין בדיוק תוצאה כל שהיא. הסופרת, כלת פרס ראש הממשלה לספרות מביאה כאן סיפור עמוק ומרתק בחברה שלנו. מאחורי הסיפור, העובדה שהמשפחה הזו לא התחילה את נדודיה במעבר מאשדוד לת"א, אלא הרבה קודם לכן, כאשר היגרה מרוסיה לישראל לפני כעשור במסגרת חוק השבות, על אף שרק במחציתה היתה יהודית. עובדה זו הוצפנה בשמותיהם של בני המשפחה. שמותיהם של אֵם המשפחה (חנה) ושל הבת (לאה), הם שמות יהודיים, ואילו שמותיהם של אבי המשפחה ושל הבן אינם כאלו. ברוסיה שכיחים נישואים מעורבים כאלה, אך לא כן בישראל, שבה נתפסת משפחה מעורבת כזו כחריגה. דמויות המשנה שטווה המחברת, שבים ונחבלים אבל מתעקשים לקום לזקוף ראש ולהטות אוזן כי מרחוק נשמעת נגינת פסנתר.296 עמודים בהוצאת כתר
