בית משפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעורו של עו"ד איתמר בן גביר והורה לפצותו בסכום כולל של 13,000 ש"ח בגין מעצרו ועיכובו בשני אירועים שונים. ב-13 באפריל 2005 ביקרו בכירי מערכת אכיפת החוק בחברון ובהם היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז ,פרקליט המדינה, מנכ"ל משרד המשפטים ועו"ד שי ניצן. בן גביר, ברוך מרזל ופעילים נוספים הטיחו קריאות ביקורת נגד הפמליה וטענו כי הם רודפים את המתנחלים. בגין אירוע זה עוכבו בן גביר וברוך מרזל ובתחנת המשטרה החליט הקצין לעצור אותם למשך הלילה בסופו של יום הם שוחררו. יומיים לאחר מכן, עוכב בן גביר על ידי אותו קצין בילוש שעצר אותו בעת ביקור פמליית משרד המשפטים והפעם בגין השתתפות בהתקהלות אסורה בכך שנראה עומד סמוך למקום בו הוקם מאחז. בן גביר הגיש תביעה לבית משפט השלום בירושלים אך היא נדחתה על ידי השופט יחזקאל ברקלי, ונקבע שהשוטרים פעלו כדין והוא נדרש לשלם הוצאות משפט על סך של 7000 ש"ח. עו"ד בן גביר הגיש ערעור לבית משפט המחוזי בירושלים והשופט משה הכהן קיבל את הערעור וקבע כי המשטרה פעלה שלא כדין. באשר לאירוע עם פמליית משרד המשפטים קבע השופט, כי קצין המשטרה לא היה צריך לעצור את בן גביר ולכלוא אותו בבית מעצר "קביעתו של בית המשפט קמא שנועדה להצדיק את החלטתו של הקצין לפיה היה מקום להניח שסערה הרוחות ששררה במהלך ביקור הפמליה בחברון תימשך גם לאחר עזיבתה אינה מקובלת עלי...בעדותו בבית המשפט הדגיש הקצין כי בהמשך מעצרו של המערער ביקש למנוע פגיעה ביועץ המשפטי לממשלה. באותה עדות לא הוסיף הקצין כל נתון או מידע שהיה בידיו בדבר כוונה להמשיך בהתפרעויות או בהפגנות לאחר עזיבת הפמליה את חברון. ברור לכל בר בי רב, כי היעד והמטרה להתרחשויות בהן השתתף המערער היו נוכחותם של היועץ המשפטי לממשלה ופמליייתו במקום ורגשות הכעס שהיא עוררה בקרב המפגינים ולא כל התרחשות אחרת.בנסיבות אלה לא היה מקום לטעמי להעריך את אומד דעתו של הקצין שעה שקיבל את ההחלטה על סמך נתונים שהוא עצמו לא טען להם". השופט המחוזי גם הטיח ביקורת קשה במשטרה על כך שבמקום לעצור את בן גביר לא חשבה על חלופה לשחררו, "גם אם היה בסיס לקביעה שהתקיימה לגבי המעצר בנסיבות ענייננו עילת המעצר, עדין הייתה זו חובתו של הקצין לבחון קיומה של חלופת מעצר...דא עקא שבית המשפט קמא כלל לא התייחס לעובדה שאפרתי על פי הראיות לא בחן כלל אפשרות לשחרר את המערער לחלופת מעצר" השופט קבע שהחלטת הקצין לעצור את בן גביר לא רק שחרגה משורת הדין אלא נעשתה ברשלנות מבלי שנשקלו כל הנתונים הנחוצים לעניין ולפיכך ראוי היה להטיל על המשיבים בעניין זה אחריות בנזיקין. גם באשר לאירוע השני קבע השופט כי העיכוב בוצע שלא כדין "ההחלטה של השוטר לעכבו לחקירה בגין עמידתו סמוך לקבוצת בני נוער שהחלה בבניית מבנה פח בציר המתפללים בחברון וחסמה גישת השוטרים למבנה. בית משפט השלום על סמך תיעוד צילומי של האירוע קבע כי המערער נראה במקום לשבריר שניה בלבד כשהוא משוחח בטלפון נייד ולא נראה כמי שהתנגד לפיזור או לוקח חלק בהתנהגות האלימה של בני הנוער". השופט קבע שעיכוב זה נעשה שלא כדין וכי "מעבר להיכרות הקודמת של השוטר עם המערער לא הייתה לו כל סיבה לחשוד ברמת החשד הממשית הנדרשת כי המערער עצמו עבר עבירה....יתרה מזאת שאלת זהותו של העמערער לא הוטלה בספק וגם לא נטען כי הייתה מניעה לחקור אותו במקום. משכך הם פני הדברים ברי כי לא התקיימה עילת עיכוב ממשית". בפוסקו שעל המשטרה לפצות את בן גביר קבע בית המשפט כי "בעניין זה יש להדגיש כעניין של מדיניות את הצורך לכוון את התנהגותה של המשטרה לשם הבטחת זכויות היסוד של הפרט לכבוד, חירות אישית, וחופש התנועה...חובה זו מתחדדת כשמדובר בטיפול משטרתי בעבירות לכאורה שיש להן זיקה לחופש הביטוי המחאה וההפגנה". השופט הכהן הורה כאמור על ביטול פסק הדין של בית משפט השלום וכן על פיצויו של בן גביר בסך כולל של 10,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט על סך 3000 ש"ח.
