השם כבר אומר הכל. רוח'לה, זו לא רחל, לא רחלי, לא רוחי. פשוט רוחל'ה , בלשון האידישאית הותיקה, כמנהג יוצאי אשכנז, גרמניה או הסביבה. גם המילה השנייה בצירוף לרוחל'ה "הזו" מסגירה משהו. משהו שמצפים לו (שהבת כנראה סוף סוף מצאה חתן..) משהו שמחכים לו (שאולי משהו בעברו של החתן לא בסדר..) אבל רק בסוף מגיעה ההפתעה. יושבים שעתיים תמימות בוכים וצוחקים. ממש כך. בוכים מהסיפור המרגש והמפתיע וצוחקים מהשחקנים המעולים ובייחוד מששון גבאי האבא האלמן ניצול אשוויץ ומביתו התומכת בו. סיפורה של רוחל'ה, החכמה והמוכשרת שמצאה סוף סוף חתן בסוף שנות השלושים לחייה, הוא סיפור שמלווה חלק גדול מחברינו, שכנינו מכרינו. שלוימה, אביה, אלמן ניצול שואה, יוצא מגדרו מרוב התרגשות למשמע העובדה שביתו סוף סוף מתחתנת. ולא משנה העובדה ששנים היא כבר לא בקשר איתו. אבל אז, בעקבות הפגישה עם החתן, שנראה מושלם, נחשפים כל הזיכרונות הכואבים מתקופת מחנות ההשמדה בפולין. עם התעוררות הזיכרון של אירוע אחד שהודחק מחליט שלוימ'ה לבטל את החתונה, נחשפת מערכת היחסים הכואבת בין רוחל'ה לבין לאה, אחותה הגרושה ומתגלה סיפור ידידותם המופלאה של אביה של רוחל'ה ושל סטאשק, שעברו יחד את תקופת המלחמה ההיא וחלקו ביחד סוד גדול. זו דרמה מרגשת פרי עטה של סביון ליברכט, על פי הסיפור "החתן המושלם של רוחל'ה", מתוך ספרה "צריך סוף לסיפור אהבה". הבימוי של מנהלת בית לסין ציפי פינס משובח, מקורי ומפתיע בכל פעם מחדש. פעם זו ההקרנה של תמונות מימי "פעם" בשחור לבן, פעם זה המפגש הטלפוני, פעם התמונות. והרשימה עוד ארוכה. זו ההצגה הטובה ביתור שחווייתי בשנים האחרונות. האולם, שהיה מלא מפה לפה גדוש היה בעיקרו באנשים משנות החמישים והלאה. אולי הדור הזה, מסוגל להבין גם את דילמת האלמן, גם את דילמת זיכרונות השואה " שלא מדברים עליה" וגם את הבת שבגיל השלושים פלוס לא מצאה עדיין חתן. תיאטרון בת לסין מביא כאן את כל התשובות מול העיניים וזה פשוט משובח.
