בימים אלה מצוין מלאת שלושים שנה לאסון צור הראשון, האסון בו קרס בניין הממשל הישראלי בצור שבלבנון והביא למותם של למעלה ממאה בני אדם, בהם 76 לוחמי צה"ל ואנשי מערכת הביטחון שהיו בו. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אליהו אבניאל, חייל שהיה בשעת הפיצוץ מול המבנה וראה כיצד הוא קורס לנגד עיניו. אבניאל שהיה מראשוני המסייעים לחילוצם של הלכודים תחת ההריסות מתאר שלב אחר שלב את האירוע הקשה והמזעזע בו קרס המבנה בן כשמונה או עשר קומות, ומעלה תהייה כיצד זה יום האסון חולף על מדינת ישראל מבלי שאיש בתקשורת או בציבוריות הישראלית מתייחס אליו. "זה היה בבוקר יום חמישי, יום גשום. הייתי בג'יפ סיור. יצאנו מבסיס בנהרייה לליווי שיירות אספקה ציוד ואמצעי לחימה", הוא מספר. הכוח לו היה שייך יבנאל ישב בבחמדון כשעיקר משימתו היא ליווי הכוחות על ציר החוף מנהרייה פנימה לתוך לבנון וחזרה לישראל. בבוקר יום כ"ה בחשוון תשמ"ג, ה-11 בנובמבר 1982, הגיע הג'יפ בו נסע אבנאל אל הכיכר המרכזית בצור, בנקודה המכונה 'צומת הסוס', "מאה מטר לפני היה בניין הממשל. פתאום אני רואה את הבניין קורס כמו בניין קלפים. זה היה שלד של בניין בן שמונה או עשר קומות. הצבא איבזר אותו באיבזורים זמניים", מספר אבנאל. ענן של חול ואבק עטף את הבניין הקורס. "בהתחלה לא האמנתי. שאלתי את הנהג 'ראית?' הוא אמר שכן, ומיד אמרתי לו 'סע לשם'", מוסיף ומספר אבנאל. "אחרי שנעלם ענן האבק היה שקט. דממה כאילו לא קרה כלום. שקט שניתן לחתוך אותו, ואחר כך צעקות 'הצילו', 'אין לי אוויר'. היינו שניים או שלושה חיילים ופתאום אנחנו רואים מישהו בבגדים תחתוניים בלבד. שאלנו אותו איך הגיע לכאן והוא סיפר ש'נשפכתי החוצה מהקומה השישית'. הוא פשוט התעורר מהמיטה ו'נשפך' למטה. הדבר הראשון שהוא אמר לנו היה 'תעצרו את האנשים האלו'. מסתבר שהיו במבנה כמה מחבלים בקומה השמינית. המחבלים הללו התעשתו וניסו לנצל את האירוע כדי לברוח, אבל האיש, כנראה קצין, הבין מה קורה ואמר לנו לתפוס אותם. דרכנו את הנשק והסתערנו עליהם. הושבנו אותם על הרצפה וקשרנו אותם באזיקונים. הצעקות והקריאות של האנשים בהריסות היו קורעות לב, ולנו אין אמצעים, אין לנו מה לעשות". אבניאל ממשיך ומתאר את המראה הקשה שניצב לפניהם. הוא מתאר את הבניין הקורס שמעליו, כמעין פקק כלשונו, מונח הגג כיציקת בטון שמונעת גישה אל כל מה שמתרחש מתחתיו. הראשון שהתעשת היה אותו מפקד שצץ מתוך ההריסות. יבנאל מספר כי כאמור לא ידע באותם רגעים שמדובר במפקד או קצין, אך הסמכותיות שבה דיבר ופקד העידה על כך. "הוא קרא לי 'בוא איתי'. הגענו לכביש ושם מצאנו טרקטור בגודל בינוני. הוא אמר לי 'תוריד את הנהג' אבל הנהג סירב. ניסינו שוב והוא המשיך לסרב. אמרנו לו שיבוא איתנו. עצרנו משאיות, לקחנו אמצעי גרירה שחיברנו אותם ליחידת הבטון. במקביל מגיעים עוד ועוד חיילים וסיורים. עמדו סביבנו כבר חמישים או שישים חיילים. הקצין נותן לנו פקודה לרדת מהבטון, ונתחיל להרים. הטרקטור מתחיל להרים וכשהבטון מתחיל להתרומם אני מסתכל פנימה ורואה זוג עיניים, כמו חתול. אני מסתכל עליו והוא עלי ואני צועק 'יש כאן מישהו חי'. הושטתי לו יד והוצאתי את האבן שהייתה מתחת לסנטר שלו. הוא אמר לי 'אני חי, תוציא אותי מפה'. אמרתי להם שיש כאן מישהו חי אבל הטרקטור לא הצליח להרים את הפלטה. היא הייתה כבדה מדי. תוך כדי שהיא מתרוממת מעט הבאתי ג'ק מהג'יפ שלי ואיתו ניסיתי להוריד כמה אבנים שלחצו לחייל על בית החזה והפריעו לו לנשום". ממשיך אבניאל ומתאר את האירועים: "חיברנו את הרצועות שוב ואז הטרקטור הצליח איכשהו להרים את הפלטה לחצי מטר ואז התחלתי שוב לחפור. תוך כדי הרמה ראיתי שיש ברזל בתוך הראש של החייל, והטרקטור לא מצליח להרים את הפלטה. אמרתי לעצמי שהברזל הזה לא יחזור לראש שלו. נכנסתי אל הגומחה שחפרתי כדי שירווח לו, ואז הפלטה נפלה וסגרה אותי יחד איתו. אמרתי לו שהנה אני לא עוזב אותו. 'עד שאתה יוצא מכאן אני לא עוזב אותך'". את קריסת הפלטה על אבניאל והחייל הפצוע ראה אחד מחיילי הצוות שלו שהגיע עמו בג'יפ. החבר קרא למחלצים להרים את הפלטה על מנת לאפשר להם לצאת. ברגעים אלו שואל הפצוע את יבנאל אם באמת הוא ייצא משם. יבנאל שואל אותו לשמו וזה עונה לו 'ניסים'. יבנאל מצידו בוחר לנצל את השם הזה כדי לעודד את החייל הלכוד בכל גופו תחת האבנים. "בעזרת ה' אתה יוצא מכאן. ה' יעשה לנו ניסים ונפלאות", הבטיח. "ואז ראיתי שיוצא לו דם מהראש. חבשתי אותו בתחבושת האישית שלי ואמרתי לעצמי שאיזו עזרה ראשונה זו עבור מי שפצוע כל כך ואני עוזר לו עם תחבושת אישית...", הוא מספר על התחושות ברגעים המצמררים. הטרקטור הרים מעט את הפלטה. אבניאל יצא אל מחוץ לפלטת הבטון ובקריאות קצובות עודד את האחרים להמשיך ולהרים את הבטון שנע כנדנדה מימין לשמאל. כשהוסרה פלטת הבטון נגלה לעיני החיים מראה מזוויע. "אנשים מרוסקים, הרוגים ופצועים קשה ביותר, חלק היו עוד במיטות. מחזה קשה שאני לא רוצה לתאר אותו". "אמרתי לעצמי שאני לא עוזב את ניסים ועד הצהרים הגענו איתו עד אגן הירכיים, ואז הגיע רופא שנתן לו עזרה ראשונה. הוא היה בפציעה קשה. סמוך לשעה אחת הגיעו מנופי אבי, מנופים מקצועיים ועזרה של בלונים שהונחו מתחת לקורות וכשניפחו אותם הם זזו. בנינו שם אוהל שהתמלא בחיילים שמתו על קידוש ה' והכאב הגדול שלי הוא שיום השנה שלהם היה אתמול ואני לא שומע כלום בתקשורת, לא שומע את אנשי הציבור. זה הרי אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל. נהרגו למעלה ממאה אנשים בהם 76 חיילים שלנו. אני חושב על אסון המסוקים אסון שיש לו אנדרטה ויש לו מקום, וכאן... אלו גם חיילים שלנו". אבניאל ממשיך ומתאר את תחושותיו כיום ומספר על ניסיונותיו לאתר את ניסים, אך לדבריו הוא נתקל בחומה של אטימות וחוסר רצון לסייע. "אני לא מצליח להתקרב. אני מנסה בארכיון צה"ל, בשמות של פצועים, אבל לא נותנים לי מידע. אומרים שזו הייתה תאונה, אבל יודעים בוודאות שזה היה פיגוע", הוא קובע. בדברים אלה נכנס אבניאל למחלוקת הגדולה סביב האירוע הקשה ההוא. הגרסה הרשמית של צה"ל היא שאכן מדובר בתאונה שמקורה בדליפת גז, אך נתונים שפרסם ד"ר רונן ברגמן בספרו 'נקודת האל חזור' מחזקים את התחושה והוודאות שמדובר בפיגוע. יבנאל, כך מסתבר, מכיר היטב את הנתונים המחזקים את שראו עיניו, ולדבריו אין ספק שאכן מדובר היה בפיגוע שבוצע על ידי מכונית תופת. "זו הייתה מכונית תופת וזה היה ידוע. זו הייתה מכונית פז'ו כחולה שהייתה שם. עשו על כך תחקיר. הייתי חייל קטן עם מעט מאוד מידע, אבל כל המידע של כאילו תאונה לא היה ולא נברא. השתמשו שם בחומר נפץ מיוחד. לא יכול להיות שהבניין יתפוצץ ושום דבר לא עף למרחקים. הכול שם נשאב פנימה". גם בימים אלה ממשיך אבניאל ומחכה ליום בו ייפגש עם ניסים ממנו נפרד לאחר שקיבל הוראה מהמ"פ שלו לחזור לפעילותו על הצירים על מנת לפתוח אותם ולאפשר את החזרת התנועה לשגרה. "חייבים להנציח את הלוחמים הגיבורים העלומים הללו שאפילו לא יודעים מי הם. זה היה לפני שלושים שנה והציבור לא חושב על כך", חותם את דבריו.
