20 שנים עברו מאז אסון צאלים ב' בו נהרגו חמישה חיילים של סיירת מטכ"ל, במהלך תרגיל בו דימו את חיסולו של מי שהיה אז מנהיג עיראק, סדאם חוסיין. תחקירן 'עובדה', עמרי אסנהיים, חקר וכתב לאחרונה על האסון ובהוצאת כנרת זמורה ביתן יצא לאור הספר 'צאלים' בו הוא מביא את עדותיהם של מי ששימשו אז כמפקדים בצבא - משר הביטחון אהוד ברק שהיה אז רמטכ"ל, דרך עמירם לוין שהיה מפקד פיקוד הצפון, וח"כ דורון אביטל שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, ועד למפקדים הפחות בכירים שנטלו חלק בתרגיל. בראיון לערוץ 7 סיפר אסנהיים כי הרצון לחקור את האירוע החל לאחר כתבת פרופיל שהכין על דורון קמפל, לפני מספר שנים עבור עיתון 'העיר', "לא ידעתי מי זה וכשהתחלתי לעבוד התברר לי כי הוא אותו רב סרן ק' שהורשע בגרימת מוות ברשלנות בפרשת צאלים ב'". "דרך הכתבה הזו ראיתי שהאסון הזה הוא לא סתם תאונת אימונים, אלא פרשה יצרית, מדממת ומעוררת אמוציות עד היום הזה", סיפר אסנהיים. ומה מביא תחקירן לחקור אירוע שאירע לפני עשרים שנים ותיק החקירה שלו נסגר? אסנהיים מסביר כי עשרים שנה זו תקופה בה האנשים התרחקו מספיק מ'שלולית הדם', כהגדרתו, שהפרשה סחטה במשך השנתיים-שלוש הראשונות לאחר האסון, ומאידך עדיין הם אינם זקנים שאינם רלוונטים, אלא אפשר לשמוע מהם מה היה". אחת הסוגיות אותה חקר אסנהיים היא מי היה המפקד במהלך התרגיל ובעצם - מי הוא האיש שהאחריות האמיתית על האסון מוטלת על כתפיו, "מדובר בשאלה כבדה מאוד. כל שרשרת הפיקוד היתה עמומה ועד היום היא לא נפתרה. ההתרשמות שלי", ציין אסנהיים, "שבעיני כל אחד מהחיילים היה מפקד אחר". אהוד ברח? לע"מ הבעיה הגדולה ביותר לדעתו היא שחלוקת הפיקוד היתה בין הרבה גורמים שלפני התאונה חשבו שחלקם במבצע גדול מאוד באופן יחסי ולאחר התאונה הקטינו את חלקם, "זה דבר מדהים הנובע רק מהעובדה ששרשרת הפיקוד לא היתה מוגדרת עד הסוף", מבהיר מחבר הספר 'צאלים'. זו הפעם הראשונה שצה"ל וסיירת מטכ"ל היו צריכים לתת תשובות" לאחר האסון תבעו ברמטכ"ל דאז את המושג 'אהוד ברח' אבל לטענת אסנהיים המושג נכון רק בחלקו, "לעומת אנשים אחרים בדרגות גבוהות כמו האלופים אורי שגיא ועמירם לוין ותת אלוף שמואל ארד ז"ל, שטיפלו בפצועים כפי יכולתם וידיעתם, ברק ומי שהיה סגן הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק, לא הפגינו אנושיות יתר, לא טיפלו ולא הגישו סיוע לפצועים. מה שהם כן עשו, הם דיווחו לראש הממשלה רבין על האירוע, ניהלו את החילוץ וברק גם הכין הודעה לעיתונות". עם זאת ציין אסנהיים כי ברק לא ברח, "הוא עזב את השטח רק מספר דקות לפני המסוק האחרון וזאת רק בגלל התעקשות הרופא להמשיך טיפול בשטח". "היתה בריחה אחרת שהיא בריחה מאחריות - הפקרה של המפקדים שנלחמוו איש ברעהו אחרי האסון. מניהול האירוע הזה, ברק ברח". ליפקין שחק ועמירם לוין , לע"מ אסנהיים סבור כי מה שגרם להפיכת האירוע לאסון שפצעיו פתוחים עד היום זו ההסתרה של השתלשלות הדברים על ידי מפקדי הצבא, "אם היו מטפלים באירוע הזה באופן פיקודי, מיד אחרי התאונה ולא היו מנסים להסתיר את הפרשה, אז האסון היה נשאר בגדר תאונת אימונים קשה אבל לא היתה הופכת לפרשה יצרית גם 20 שנים אחרי". האירוע גרם למשבר אמון בין המשפחות השכולות לצה"ל, "זו הפעם הראשונה שצה"ל וסיירת מטכ"ל היו צריכים לתת תשובות", ציין אסנהיים שהסביר כי הסיבה לכך היא שהמשפחות השכולות שאלו שאלות ולא קיבלו תשובות. לעומת אנשים אחרים בדרגות גבוהות, ברק ומי שהיה סגן הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק, לא הפגינו אנושיות יתר, לא טיפלו ולא הגישו סיוע לפצועים כדוגמא למשבר האמון סיפר אסנהיים כי מפקד היחידה דאז, ח"כ דורון אביטל, הגיע במהלך השבעה לנחם את משפחת ויכסלבאום. האבא שאל אותו 'האם אתה היית בשטח', אביטל ענה לו 'אני לא יכול להגיד', האב חזר על שאלתו מספר פעמים והתשובה שהוא קיבל מאביטל היתה אותה תשובה - מה שיצר אצל המשפחות תחושה של קונספירציה, "לכן המלחמה הפכה להיות כל כך עזה והביאה לכך שהפרשה נחקרה עד 1999 - שבע שנים אחרי האסון". "זהו קו שבר שהמשיך גם אחר כך", ציין אסנהיים, "ולא רק ביחידה, אלא בצה"ל בכלל. נוצר מצב שמשפחות שכולות הן הרבה יותר ספקניות מהתשובות שהן מקבלות מהצבא - הן על תאונות אימונים והן על נפילת יקירם בקרב וזו נקודת ציון שיכולה להירשם בהסטוריה של צה"ל שאז התחילו לחשוב מה הצבא חייב לתת למשפחות השכולות ומה המשפחות יכולות לשאול את הצבא". מחבר 'צאלים' סבור כי אמנם האירוע היה מאוד ספיציפי שנבע בשל תקלות בטיחות 'איומות ונוראות', כהגדרתו, אך עם זאת הוא משוכנע כי הוא הביא 'תרומה' לכך שברור לכולם שאסון כזה יכול להיות לכל אחד, "כמו שזה קרה אפילו בתרגיל מכריע של סיירת מטכ"ל". אסנהיים, שקיים מספר תחקירים במסגרת התכנית 'עובדה' סבור שכאן הפרשה שונה, "פה ה'גיבורים' הם אנשים טובים שבאו לעשות דבר טוב שיועיל לביטחון מדינת ישראל והבעיה היא שהם התבלבלו בהתנהגויות שלהם".
