הם צועדים לאיטם, ראשם סחרחר מכובד המחשבות, מאינסוף משקעים. עיניהם טרוטות, הם עייפים, כל-כך עייפים. יגעים מלחימה קשה, משדה קרב בוער. צועדים על בהונותיהם, חוששים לעלות על עוד מוקש שיצית את התבערה. איך יוצאים מהבונקר המעופש, לאן בכלל פנינו מועדות? הם מחפשים שלט מכוון, חץ שיורה להם הדרך. עומדים על פרשת דרכים, מביטים הנה והנה, מבולבלים, אובדי עצות. מאחוריהם המלחמה ממנה נמלטו, בכוחות אחרונים, פצועים, מדממים. באמת מלחמה קשה... אבל על מה בעצם נלחמים? הם מביטים זה בזו וכלל לא מבינים. הכיצד? היאך הפכנו מאוהבים לאויבים? ומה יהיה על השבויים, ילדינו הרכים? לפנים נראית אי שם, רחוק, קרן שמש באפלה, השלום נראה במעומעם, קולו כמעט נדם, אבל איך אליו מגיעים, אייכה הם זועקים ליושב במרומים. הם עומדים זה לצד זו, זו כנגד זה, חפויי ראש, מחליפים ביניהם מבטים מבוישים. עיניהם הם שיסגירו את אשר מתחולל עמוק בפנים. אכן הגענו עד לשאול תחתיות הם נאלצים להודות, אבל כבר עדיף שנשים נפשנו בכפינו, אנחנו שם לא רוצים עוד להיות. הם צועדים לאיטם בדרך לדלתי, את המתח ניתן לחתוך בסכין. "אנחנו פה", הם מודיעים. ליבי מחסיר עוד פעימה רגע לפני שהמסך עולה.ההצגה הזאת היא המלחמה על החיים. עולם ומלואו עומד מאחורי הקלעים. עולם בו האמת והשקר מתערבבים, מי צודק ומי חכם, כלל לא יודעים... האם ניצחתי, האם הפסדתי, האם זה בכלל חשוב?.. ידי על העליונה או על התחתונה.. רגע, האם נלחמנו שוב?.. אוייבים או אוהבים, מהי בכלל המטרה....מישהו יודע מה בחדשות הודיעו שלום או מלחמה, והאם תהא תקומה? איך ירדנו עד הלום, אנו כלל לא מבינים, שהרי לא מזמן נישאנו, לקול שירת המלאכים. האימהות והאבות הקדושים ליוונו לחופה, כל אוהבינו היו שם, מחו דמעה. מילה ועוד מילה, נזרק גרגיר והתגלגל, פתאום הפך לכדור שלג ענק שלא עוצר ורק גדל. אנו אפילו לא זוכרים איך בכלל החל. אז מה יהיה גורלנו, האם הכל אבוד? ומה תאמר לנו הגברת שמולנו, האם נמשיך יחד או לחוד? "שלום לכם", אני מראה להם את החץ שמורה על כיוון האור שבקצה המנהרה. "אני מאמינה בכם שתעשו עבודה נפלאה". אם מים שחקו הסלע, ודאי שיחדרו לב בשר. "האם מצבנו אנוש?!" "אל דאגה, אף פעם לא מאוחר". כל זמן שהנר דולק עוד ניתן לתקן, את כל הכלים שרק ניתן בסיעתא דישמייא לכם אני אתן. מבקשת את המילים הנכונות אז מתפללת לבוראי. מקומו של עולם שהרי אתה הוא שיצרתם, אנא רחום, עזור להם להגיע אל גאולתם. קול דממה דקה,הם יושבים ומקשיבים. ורגע מכונן, לפתע דוממים קולות התותחים. כלי הנשק נזרקים ארצה והשריון הענק יורד. ופתאום אפשר לנשום, לא שמנו לב, עד כמה הוא היה כבד. מבזק החדשות מודיע שלעת עתה הגזרה שקטה, העורף בכוננות ספיגה אך גם הוא אט אט מרגיש בהפוגה. המלחמה הסתיימה, מכריזות הכותרות, ילדים פוצחים בשירה, מעגלי ריקוד ברחובות. המלחמה הסתיימה, מודיעים ההורים, אתם יכולים להירגע, חוזרים לחיים. אתם בטוחים? שואלים כלא מאמינים נפגעי החרדה. "בטוחים", מחייכים אבא ואמא, הגענו אל האור שבקצה המנהרה, הצלחנו להכניס השלום אל ביתנו, הסתיימה המלחמה. אז אסיים ואומר שבוודאי ובוודאי נכון שאין דבר העומד בפני הרצון! חגית אמאייב, יועצת נישואין ומשפחה, מטפלת גוף-נפש ובאתר הבית "בשניים ויותר" www.b-two.co.il .
