ימי החנוכה מוכרים לכולנו, אולי יותר מהחגים האחרים, כימים של נתינה מיוחדת לילדים. הילדים מצדם מחכים ביותר לשמונת ימי החופש המבטיחים שבוע שלם ללא בית הספר בימי החול בהם מותר לעשות כמעט הכל. זו לא חופשת הפסח "שנקטעת" ע"י החג והשבת ושוב החג. זו חופשה שבאה לאחר חודשיים של לימודים אינטנסיביים, ונופלת ממש טוב לקראת בגרויות החורף. זה גם זמן בשבילנו ההורים, לשלם חובות ישנים שנצטברו בינתיים, ולפנות יותר זמן לילדים המצפים מאתנו לזמינות גבוהה יותר. למעשה, "דמי חנוכה" עולים לכולנו הרבה יותר מעשרת השקלים שתכננו לחלק לכל ילד וילד. מדוע יש לילדים צורך גדול כל כך לקבל מתנות ולקבל בכלל? מדוע הילדים נמצאים בדרך כלל בצד המקבל? האם זה רק בגלל שטרם צברו (מספיק) רכוש לעצמם? כיצד נוכל לפנק ולתת לילדנו בצורה נכונה ובונה כך שיגדלו להיות אנשים נותנים ומתנדבים? שמעתם פעם את הקולות הבאים? - "אבא! מה הבאת לי מהעבודה?" ; "אמא! מה קנית לי בקניון?" ; "רחלי אני חוזרת עוד שעתיים - אבל אמא מה תקני לי?" כולנו מכירים ולא כל כך מחבבים את ההתנפלות הזו בשובנו מיום עבודה מפרך או ממסע קניות מעייף. לפעמים היא תופסת אותנו כבר במגרש החנייה ולפעמים היא נותנת לנו עוד כמה רגעים של חסד וממתינה לנו רק בדלת. אנחנו מתים ללכת רגע לשירותים אך הילדים בשלהם. הם רוצים את המתנה ועכשיו. כי ילדים זה ילדים זה ילדים. הם רוב הזמן סביב עצמם ולא כל כך שמים לב למה שקורה מסביב ובמיוחד לא לצרכים של הסובבים אותם. הם יכולים להתנפל על אוכל ולאכול בלי סוף במיוחד אם הם מתבגרים. נשמע נורא! ממש אגואיסטי ולפעמים אגוצנטרי, אך באמת טוב שכך. הם מוכרחים להתחיל כך ודווקא כך את מסע חייהם כדי שתהיה להם אישיות בנויה לתלפיות המבקשת טוב לעצמה כי "אם אין אני לי, מי לי?". גם האכילה של המתבגרים, שנראית לנו מופרזת היא חלק מהקבלה הגדולה שלהם מן החוץ והאמת שהיא ממש מוצדקת. הם באמת זקוקים למזון רב יותר. אז אם שמעתם כבר את הקולות הנ"ל יש לכם לפחות אינדיקציה אחת לבריאות הנפשית של ילדיכם. עם ההתבגרות ילמדו הילדים דרכנו, כיצד להיות ערים לסביבתם. הם ילמדו לעצור רגע ולבדוק את הצרכים של הזולת לפני שיעשו לביתם. אבל עכשיו כשהם ילדים הם אגואיסטים באופן טבעי. רק מתוך שידעו כיצד להיטיב עם עצמם יוכלו להיטיב אחר כך עם אחרים. הם לא עסוקים במתנות שלהם מתוך רוע לב וחוסר התחשבות בנו. זהו השלב והסטטוס שלהם. הם במעמד של "מקבל" ועדיין לא כל כך בצד של "הנותן". תפקיד החינוך לסייע לילדים לעבור מתחנת הקבלה לתחנת הנתינה. בהלכות יום טוב פסק השולחן ערוך שחייב אדם לשמח את בני ביתו ברגל, והוא מפרט שם במה תשמח האישה ובמה ישמחו הילדים: "הקטנים – נותן להם קליות ואגוזים". דווקא קליות ואגוזים ולא ספר קודש כל שהוא. במצבם, הקליות והאגוזים גורמים להם שמחה ולא ספר קודש. את הספרים נשמור להזדמנות אחרת. ואולי דווקא ההתחשבות במצבם הילדותי תקרב את האב לבניו כך שבבגרותם יקבלו ממנו ספר קודש... בכל אופן המתנות הן דבר טוב ורצוי כשמחשבה מלווה את תהליך הקנייה והנתינה. למשל יש לחשוב כמה לתת? מתי לתת? כיצד ללמד את הילד שהעיקר הוא הכוונה ולא המתנה? כיצד ללמד את הילד להשתמש במתנה באופן שלא ימאס בה לאחר זמן? כיצד ללמד את הילד לחלוק את שלו עם אחיו וחבריו? ומה עלול לקרות אם לא נמלא את חובתנו כהורים ומחנכים? - לפעמים, הילד שגדל בבריאות נפשית נורמאלית והיה אגואיסט חיובי מטבעו, סוחב את המטען העודף הזה אל תוך ההתבגרות ואף מעבר לה. הוא אומנם נראה בוגר וגדול, שריריו מפותחים וזקנו מגולח אך מעבר למסכה הזו מסתתרת לה נפש ילדותית, "נפש מקבלת", נפש הניזונת כל העת מבחוץ. נפש שאולי לא נחשפה מעולם לטוב שבה. כיצד נראית נפש כזו בחיים? איך היא פועלת בעולם? ובכן, זו נפש שקשה לה מאד לתת, להתנדב, להתאמץ ולשלם מחירים. צרכיה תמיד לפני הצרכים של האחרים, ואפילו לפני הצרכים האמתיים שלה. נקודת המוצא שלה בכל מבט אל עבר אובייקט כל שהוא, יהיה זה חפץ או אדם היא: "כיצד הוא יכול לשרת אותי?" או "מה אני יכול לקחת ממנו?" ובמילים פשוטות ובוטות יותר: "כיצד אוכל לנצל אותו לצרכיי?". למותר לציין, שלא נעים כלל להיות ולחיות בחברת "מקבל" כזה, ואם כולנו נגדל להיות "שואבי אבק" מהעולם ומהאחר, לא נעים לומר אך לא יהיה כלל מי שייתן... אך באמת עיקר הבעיה איננה בנזק הסביבתי שנגרם מעצם מציאותו של אדם כזה בחברה. עיקר הבעיה היא אצלו, בצורת האדם שבו, בצלם החסר והמעוות שלו. מי שחי ברובד של "הב הב" ( = תן! תן!) פספס את האדם שבו גם אם הוא מהלך על שתיים. ישנם אנשים מבוגרים שחיים על "מתנות" ומכורים להן. ישנם סוגים רבים של מתנות. יש מתנה בצורת תיק אופנתי מבן הזוג, ויש מתנה בצורת חיבוק. יש מתנה בצורת גיפט-כארד מחברת הילדות, ויש מתנה בצורת יחס חם מהשכנים בדלת ממול. המשותף לכולם הוא התלות החולנית בטובות ההנאה המגיעות מן החוץ, שעל פיהן נקבע סדר היום ובעיקר מצב הרוח. שלא תבינו לא נכון. זה מצוין לקבל מתנת יום הולדת מבן הזוג ובמיוחד חיבוק, אך זה רע מאד אם מצב הרוח שלך קם ונופל על המתנות הללו. זה נהדר שיש קשר חם ולבבי עם השכנים שהרי "טוב שכן קרוב מאח רחוק", אך ממש לא טוב שתחכו שנתיים בקוצר רוח להזמנה לארוחת ערב. דבר נוסף. אם אתם בוגרים באמת ונמצאים בדרך כלל בסטטוס של "נותן", אתם צריכים להיות אנשים שיודעים להוקיר ולהעריך כל רצון של נתינה של אנשים אחרים. חלק בלתי נפרד מלהיות "נותן" הוא לקבל את הנתינה של האחר ובכך להעריך את ה"נותן" שבו. חז"ל אמרו "שונא מתנות יחיה". יש שהסבירו, שכיוון שדור המבול אבד בגלל הגזל, מי ששונא מתנות שמגיעות לו ביושרה, בוודאי שונא לקחת רכוש שאינו שלו. לפי דברינו, מי ששונא להיות מקבל ותמיד מחפש איפה ומתי להיות נותן – חייו חיים, אך מי שתמיד מחכה ומחפש לקבל מתנות, חייו אינם חיים. הוא לא חי את עצמו ולא חי את הרגע. הוא תמיד בציפייה דמיונית למשהו שאולי יגיע איך שהוא ממי שהוא. אלא מה? – עלינו לחיות את חיינו במלואם, לפתחם ולשכללם ללא קשר למה שנותנים לנו אחרים. ואם נותנים לנו זה טוב ויפה ואפילו משמח, אך אוי לנו אם המתנה מהאחר תהיה מקור השמחה שלנו. עלינו להיות שמחים בחלקנו, שהרי העשיר אינו מי שיש לו מיליון, אלא השמח בחלקו. ייתכן עשיר גדול שחי תמידית בתחושה של חוסר כי הוא תמיד רוצה עוד ועוד. אף פעם לא מספיק לו. הוא לא מרוצה באמת ממצבו. זהו אביון התאב לכל דבר. אז מתנה היא דבר מצוין, ובמיוחד אם אתם בצד של הנותן והמעניק. אם נדע כיצד ובמה למלא את עצמנו במילוי השאיפות הגדולות שלנו, לא נצטרך לחכות כלל למילוי חיצוני. ואם בכל זאת נותנים לנו מתנה, נדע לקבלה בסבר פנים יפות ובאהבה גדולה לנותן ולנתינה. וכמו בכל דבר הדוגמא האישית היא הראשית והאחרית. את החינוך לנתינה וליחס למתנה יקבלו ילדינו קודם כל מהדוגמא שניתן להם במתנות שלנו.
