שלומית אשר, יזמת, אשת שיווק ברשת, כותבת, אבל קודם כל, אימא. מספרת בטור אישי, את מה שכולם מטאטאים מתחת לשטיח. להיות אימא זה מתוק, אבל לא תמיד מלקקים דבש. זה לא משנה באיזה גיל. זה יכול להתחיל ממש מוקדם, שה"בן יקיר לי אפרים" מבחין שיש עוד זאטוטים בעולם חוץ ממנו, וזה מחריף ככל שעולים בגיל בואכה גיל ההתבגרות. רגש הקנאה הזה, והתחושות של "למה לו יש ולי אין" או בגירסה הצעירה יותר "אימא אני רוצה גם", מצויים כמעט בכל בית. הרי תמיד יהיה משהו. אופנות באות וחולפות. קצב החיים הוא מהיר מאוד והרצונות רק הולכים ומתגברים. זה יכול להיות סוג של מגף, שלחברה הכי טובה של הצאצאית הפרטית שלי יש, והיא תרצה גם, או איזה משחק מיוחד שיש לחברים של הבן. בשלב יותר מאוחר זה עובר ל "למה לנועה מרשים לחזור יותר מאוחר מבני עקיבא" או "למה ההורים של אורי, קנו לו פלאפון ואתם לא מסכימים?" או נגן מוזיקה כלשהוא, או אָייפון, אָייפוד, אָייפד או כל אָי- משהו אחר. לעיתים זה לא רק למישהו ספציפי. ולא רק משהו שיש למישהו. אם היה לי שקל, על כל פעם שהייתי שומעת :"לכווולם מרשים! רק את לא מסכימה!", אז הייתי בן אדם מאוד עשיר. בדרך כלל משפטים כאלו שמתחילים ב"כווולם", גוררים את התגובה המעצבנת שגם אנחנו שמענו מההורים שלנו "ואם כולם היו קופצים מהגג, גם את היית קופצת?". אין ספק , משפט ישן אך עדיין רלוונטי. העניין הוא, שלפעמים זה בכלל לא נכון. שווה לעשות בירור, ולבדוק אם באמת לכולם יש או אם לכולם מרשים. כי יש נטייה לחבר'ה הצעירים שלנו, קצת להגזים (עם הדגש על "קצת") כדי להפעיל סוג של מניפולציה רגשית ולחץ מתון. אין ספק שלפעמים זה עובד. הרגשות אשם האלו והנקיפות מצפון האלו, ש"רק הילד שלי יהיה חריג, או שונה מכולם, כי לא קנו לו עשר חבילות של קלפי סופרגול בשבוע", לעיתים משפיעות על שיקול הדעת , וכולנו נופלים שם. אבל גם אם זה נכון, ולכולם יש, או שזו סתם הגזמה מופרכת, ולא באמת לכולם יש, זו בחירה שלנו כהורים במה להגביל את הילדים שלנו. זוהי צורת חינוך של עמידה על עקרונות. הכי טוב זה להסביר בשפה קלה, למה אתם לא מסכימים למשהו, ולהעביר את המסר שאתם המבוגרים האחראים, וזה הבית של כולכם, אבל אתם הם אלו שקובעים את הכללים. אל תפחדי להיתפס כאימא רעה. לא בעיני הסביבה ובטח לא בעיני הילד שלך. אז מה אם הוא יחשוב שאת מכשפה, שאת לא מפרגנת לו ואפילו לא דואגת לו . יכול להיות שהוא אפילו יטרח להגיד לך את זה, וזה לא יהיה נעים לשמוע. שהוא יהיה יותר גדול, הוא בהחלט יפנים. בעתיד, הקטצי'ק הזה שלך , כבר לא יהיה כל כך קטן ויבין, שלא ויתרת, לא בגלל שאת לא אוהבת אותו. אלא שכשהתעקשת על שלך, זה היה בעיקר לטובתו, וזה בעיקר כי את אוהבת אותו.
