בימים אלה מתפרסם מחקרן של ד"ר יעל וילצ'יק אביעד מהמחלקה לקרימינולוגיה וד"ר דיאנה קואנקה-שיבי מהמחלקה למדעי ההתנהגות, במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, מצביע על קשר מובהק בין אופן הימצאותו של הורה בתקופת השואה, בגפו או עם קרובי משפחה, לבין סימפטומים של חרדה ודיכאון אצל ילדיו. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם ד"ר אביעד על המחקר ומסקנותיו. לדבריה ידועה ומפורסמת עובדת הטראומות שחווים בני הדור השני לניצולי השואה, אך כבת לדור זה ביקשה לברר האם קיים מאפיין מיוחד לסוגי הטראומות השונים. "ראיתי שבני דורי הם בעלי עוצמות שונות של טראומה ועניין אותי לדעת מה מקור ההבדלים", היא אומרת ומציינת כדוגמאות את העובדה שיש בני דור שני שנוסעים לפולין ויש שאינם מסוגלים להגיע לשם, יש המדברים על הטראומות שעברו על הוריהם ויש שאינם מסוגלים ובימי זיכרון מעדיפים להתבצר ולהתעלם. בדיקות שביצעה בקרב למעלה מ-300 מרואיינים בחנו את המאפיינים השונים וגילו כי לאספקט הגיל של הניצול אין משמעות בחוויית הטראומה שהועברה לדור הבא, וכך גם לא המיקום של אותו ניצול, אם במחנות, אם כפרטיזן ואם בסיביר או בכל מקום אחר. לעומת כל זאת התברר שאופן ההישרדות של הורה בשואה דווקא הוא גורם דומיננטי המשפיע על סימפטומים של חרדה ודיכאון של בני הדור השני. על פי המחקר, סימפטומים של חרדה ודיכאון גבוהים יותר בקרב ילדים להורים שהיו לבד, ללא קרוב משפחה בזמן המלחמה. השערה אפשרית לתוצאות המחקר היא כי אדם שחווה את תקופת השואה לבד, סובל מטראומה בעוצמה גבוהה יותר שתוצאותיה עשויות להיות חרדה ודיכאון אצל ילדיו. מאידך, ניתן לשער כי אדם החש תמיכה משפחתית בתקופת השואה, יצליח לגייס כוחות כדי להתמודד עם המשבר העומד לפניו, ועל פי רוב יוכל להתמודד טוב יותר עם גידול ילדים בצל הטראומה שחווה בעבר. ע"פ המחקר גם אצל ניצולים בוגרים יותר תחושת השותפות לגורל ואחים לצרה מסייעת בהתמודדות טובה יותר עם הסיטואציה הבלתי אפשרית. ניצולים אשר נותרו בגפם, ללא קשר לגילם, רואים זאת כמחדל. מחדל על כך שלא הצילו מישהו נוסף מבני משפחתם. מנגד, כאשר הם חוו את השואה ביחד עם קרוב משפחה נוסף, הם יכלו ליהנות מהתחושה, המדומה אומנם, כי הם לא השאירו את קרוביהם למות בזמן שהם מילטו רק את עצמם מהזוועה. כמו כן, ניתן לחשוב, כי לו היה עם הניצול אדם נוסף, ניתן היה לחלוק את האשמה או האחריות בין שניהם. ד"ר אביעד מציינת בדבריה כי למסקנות המחקר יש השלכות רלוונטיות גם לישראל של ימינו בעיקר בעת האחרונה, כאשר העורף הוא החזית החדשה. היא מזכירה כי בנסיבות הללו יש לעיתים צורך לפנות את הילדים והנוער מבתיהם, כאשר ההורים נותרים בבית. לנוכח המסקנות היא מציעה להקפיד על השארת ילדים בני משפחה אחת יחדיו ולא להפריד אותם לקבוצות גיל שונות או מקומות שונים, ובכך למזער את הטראומה שבחוויית הנטישה. ולוואי שלא נזדקק...
