חילונית, חרדית, חוזרת בתשובה, אלמנת צה"ל וכמה דוסיות נכנסו לחדר אחד. מה יצא? בדיחה, כמובן! הסיפור המלא על תאטרון 'פפריקה' התפרסם בירחון 'פנימה', תמצית הכתבה מוגש לפניכן. על תיאטרון פלייבק בטח שמעתן. מן הסתם גם הייתן בהופעה של תיאטרון כזה, ואולי אפילו סיפרתן שם סיפור. הפלייבק ללא ספק כבש את מדינתנו בסערה, ולמעשה הוא עדיין כובש. עוד ועוד קבוצות פלייבק נפתחות, ובכל זאת יש משהו מיוחד בקבוצת הפלייבק הנשית 'פפריקה', המונה שלוש עשרה שחקניות. קבוצה שנפגשת מדי שבוע בישוב דולב, כבר קרוב לשלוש שנים. "אחרי שהייתי במופע פלייבק אמרתי לעצמי שיום אחד אהיה שם, בצד של השחקנים" אומרת ציונה נתנאל, אחת השחקניות ב'פפריקה'. ציונה שכלה את בעלה יוני במבצע 'עופרת יצוקה' לפני ארבע שנים. ל'פפריקה' הגיעה במקרה, חברה שלה העבירה לה מייל המבשר על פתיחת הקבוצה. "אחרי שיוני נפל לא היה בא לי לדבר עם אף אחד, לא הלכתי לשום טיפול פסיכולוגי. חברה שלי שהיתה בגירוש מגוש קטיף והיא מאוד סגורה, הלכה למופע פלייבק וסיפרה שם את הסיפור שלה, והם עשו לה שיקוף מטורף. כשהיא סיפרה לי את זה חשבתי שזה משהו שבא לי לעשות גם כן. הגעתי למופע פלייבק וסיפרתי את הסיפור שלי. פתחתי את הפה, זה היה מאוד אמיץ מצידי, והם עשו לי שיקוף מדהים" שנתיים אחר כך הצטרפה ציונה לקבוצת הנשים שהחלה ללמוד פלייבק, ובמפגש השלישי החליטה להיפתח "לא היתה לי יציאה כזו מאז שיוני נפל" היא מתוודה "כי הייתי חסומה עם כולם. ובקבוצה פתאום נפתחתי. וברגע שנפתחתי נפתח בי גם משהו לשחק" ציונה החליטה להרחיב את ההשכלה שלה בתחום המשחק ובנוסף לסדנה השבועית בקבוצת הפלייבק היא גם הלכה ללמוד משחק ב'אספקלריא'. היום היא מעבירה חוגי דרמה במתנס השכונתי בגבעת זאב, וגם עושה שיקופים בבית עם מעיין בתה בת הארבע. מה שהתחיל כסדנה מקומית הפך לקבוצה שמופיעה ברחבי הארץ. בעצם זה התחיל קודם לכן, כשבישוב טלמון שבבנימין היתה הופעת פלייבק. אודליה ברט, שצפתה בהופעה, סיפרה על כך לריקי עברוני, תושבת הישוב דולב הסמוך. הן התלהבו ואירגנו סדנה בפלייבק לנשים מהסביבה. בהמשך הלכו לקורס פלייבק באוניברסיטת בר אילן, וכשהסתיים הקורס החליטו להקים קבוצה שתלמד פלייבק ותופיע. המורה שלימד אותן בבר אילן הגיע אליהן לדולב, לסטודיו שריקי בנתה בחצר הבית ("זה היה בתקופת ההקפאה, כמעט הרסו אותו") והמתמידות שהמשיכו להגיע התגבשו לקבוצת 'פפריקה'. קצת יוזמה, קצת חזון והרי לנו עוד יצירה יהודית ערכית במיטבה. ועוד נשים שמביאות לידי ביטוי את כשרונן המיוחד "לפעמים הקהל יושב ככה.. בוחן אותך " אומרת אודליה ברט, "ואחרי כמה דקות זה נשבר. משהו זז. זה כוח של אומנות, ששובר מחיצות וסטריאוטיפים" כשאודליה למדה בבר אילן למדה איתה גם מרגלית גינדי, אשה חילונית שהתגוררה בחולון. כשריקי פתחה את קבוצת הפלייבק מרגלית הצטרפה באופן טבעי. אומנות שוברת מחיצות כבר אמרנו? ""הקושי הראשוני בהתחלה היה לעבור את המחסום" נזכרת מרגלית "זה היה כמו לנסוע לחו"ל. אחר כך בקבוצה בהתחלה הכל היה שונה בשבילי. אבל בסופו של דבר מה שראיתי זה את הפלייבק, שלא היה סביב משהו דתי" מן הסתם כשהקבוצה דתית והקהל דתי עולים גם תכנים דתיים "אבל התוכן הדתי מחובר לרגש" אומרת מרגלית "באחת ההופעות היתה חוזרת בתשובה שסיפרה סיפור מלא במושגים מעולם הדת, על כל מיני זרמים שיש, היא סיפרה שלא התייחסו אליה יפה, אמרתי לבנות שאני לא מבינה מה היא רוצה להגיד, אז מישהי אמרה שזה בעצם סיפור על אכזבה, שונות, זרות, לאו דווקא החוויה הספציפית הזו". "לרגש אין מגזר" מצטטת ריקי, מנהלת התיאטרון משהו שאמרו לה "בפלייבק אתה שומע סיפור שהוא בעצם ריגשי. גם אם זה קשור לעדה או למגזר, צריך לחפור למה הבן אדם מספר את זה. הסיפורים הם אוניברסאליים" אז אולי בגלל התובנה הזו, שלרגש אין מגזר, מרגלית מרגישה מאוד נוח בקבוצה והיא ממשיכה להגיע למרות שכבר לפני יותר משנתיים היא עברה לגור בקיבוץ חניתה בצפון. פעם בשבוע היא משאירה את שני ילדיה עם בעלה, ויוצאת למסע בן שלוש שעות עד דולב. "יש פה הרבה קבוצות מסביב שעושות פלייבק והרבה אנשים מרימים גבה כשהם שומעים על הקבוצה שלי, ושאני נוסעת כל כך רחוק כדי לפגוש את הבנות. אבל יש קסם בקבוצה שלנו. אוסף של נשים מדהימות. הן נותנות לי הרבה גם לחיים האישיים שלי, גם לעבודה, שווה לי לנסוע בשביל לפגוש אותן ולעבוד איתן. יש קבלה גדולה, באף שלב לא הרגשתי ששופטים אותי. מכבדים את המקום שאני נמצאת בו." "אנשים לפעמים תקועים באיזו חוויה בחיים שלהם" אומרת דקלה זר, המשחקת גם היא ב'פפריקה' "וזהו, זה חוסם אותם. הפלייבק מאפשר להם לשחרר את המקום הזה. לראות את הסיפור במשקפיים אחרות. אם מישהי בקונפליקט עם אמא שלה, אפשר להציג לה את הסיפור מהזווית של האמא." "פלייבק זה מבחן באמונה " אומרת אודליה "כי אין טקסט. זה בכלל לא תלוי בך. אתה צריך להאמין שאתה יכול שהקב"ה יתן לך" "זה שפע שאתה מקבל באותו רגע" מוסיפה ריקי ישנה גם דפנה, אחת השחקניות, המשלבת בפלייבק גם שיקוף מקטעי מחול. דפנה, חוזרת בתשובה, נולדה לתוך המחול. מגיל חמש היא מופיעה, בתיכון היתה במגמת מחול, ולאחר הצבא רקדה בספינות שעשועים ובמלונות, ובמקביל לימדה מחול בסגנונות שונים. בגיל עשרים ושש החליטה ללמוד מחול הודי. היא טסה להודו, וימים אחדים אחרי שהגיעה חלתה בדיזנטריה קשה. השבוע בו שכבה במיטה איפשר לשאלות שניקרו בה כל הזמן לצוף ולעלות וכשהחלימה החליטה לחפש תשובות. היא נשארה בהודו ובמשך חודשים נדדה מגורו לגורו, אכלה אוכל מיקרו ביוטי עד שהחליטה לחזור לארץ ולהתחיל ללמוד יהדות. את המחול היא השאירה בצד. היא נישאה לבחור חוזר בתשובה ולאחר זמן קצר בירושלים הם עברו לדולב. יחד עם ריקי העבירו השתים סדנאות המשלבות חסידות ודרמה, וכשנפתחה קבוצת הפלייבק אך טבעי היה שדפנה תהיה חלק ממנה. אז יש לנו חילונית, חוזרת בתשובה, ויש גם חרדית: אמוני זוסמן היא אשה חרדית צעירה המתגוררת בטלז סטון. "אבל אני לא חרדית קלסית היא מעידה על עצמה "עשיתי בגרויות , ובעלי עובד בצבא" אך כשהשיחה מתגלגלת לבני עקיבא, ל'מאיזה שבט את' ולדיבור על הסל"ק היא אומרת : "עכשיו אני מרגישה ממש חרדית. אני לא מבינה מה אתן אומרות" אל הקבוצה הגיעה דרך בנות שלמדו איתה פסיכודרמה במכללה. עבור כולן הפלייבק הוא עיסוק 'מהצד', זמן המוקדש לתחביב. אודליה וריקי הן מורות, דקלה וכמה נשים נוספות הן שחקניות, וחלקן מטפלות בדרמה, יש גם יועצת, צלמת, מרצה לבלשנות אנגלית, המשותף לכולן הוא אהבת המשחק, בעיקר באופן הפלייבקי שלו. "נכון שיש כאן שואו וגם מרוויחים על זה כסף אבל אני רואה בזה בפירוש גם שליחות" אומרת ריקי, ואודליה מוסיפה: "בסוף כל הופעה אני אומרת ריבונו של עולם, תודה שנתת לי את הכלי הזה שאני יכולה לעשות איתו טוב לאנשים" וליאת מספרת איך לפני כל הופעה כולן עומדות יחד במעגל,, נותנות ידיים ואומרות תפילה לשחקן לפני שעולה על במה: יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שכל מה שאעשה על הבמה היום ובימים אחרים, וכל ההופעות שלי בכלל יהיו לא לכבוד עצמי ולא לכבוד שמי אלא לכבוד שמך הגדול, ואעשה הכל באופן הטוב ביותר, באופן שאומנותי ואמונתי יהיו כלי נאמן בשליחותך כדי להגדיל תורתך ואמונתך בעולם ויהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ברוך אתה ה' שומע תפילה". לרכישת מנוי לפנימה לחצי כאן
