במרץ 1996 נסע עוזי כהן לבה"ד משמר הגבול, שבו שירת כמש"ק רווחה. עוזי התיישב במושב הקדמי של האוטובוס ולאחר שעלתה אישה עיוורת פינה לה את מקומו ועבר לשבת במקום אחר. במהלך הנסיעה הבחין עוזי באדם חשוד והתקדם לעברו, אך החשוד התברר כמחבל מתאבד שנשא על גופו פצצה. עוזי נהרג במקום. רק שבוע לפני כן אירע פיגוע באותו קו. עוזי רץ לעבר האוטובוס אך פספס אותו. הוא התקשר לאשתו והרגיע אותה: "היה פיגוע, אני בסדר. לא הספקתי לעלות לאוטובוס". בשבוע לאחר מכן שמעה המשפחה על הפיגוע, אולם הפעם עוזי לא התקשר והמשפחה הבינה שקרה אסון. עוזי היה בן 42 במותו, נשוי לאתי ואב לליאת רועי, דנית ועומרי. חבריו של עוזי מספרים כי היה אדם אכפתי וכי טוב לבו הוביל אותו בכל מעשיו ובכך נודע ברבים. אין ספק שמורשתו של עוזי דבקה בילדיו והשפיעה על בחירותיהם. ליאת כיום היא אם לשניים ומשרתת בתפקיד מש"קית אגף משאבי אנוש האחראית על הטיפול בכל שוטרי החובה במשמר הגבול בירושלים. בעת המקרה שירתה ליאת בשירות סדיר בצה"ל, בחטיבת הבקעה. לאחר המקרה ביקשה מנשיא המדינה עזר ויצמן, לעבור לשרת במשמר הגבול כדי להמשיך את דרכו של אביה. ליאת עברה לתפקיד מש"קית קישור במשמר הגבול ובתום שירותה הסדיר התגייסה לשירות קבע בתחום משאבי האנוש. רועי, נשוי ואב לשלושה, היה בן 16 בזמן המקרה וכבר אז החליט שהוא מתגייס למשמר הגבול. הוא שירת בבה"ד משמר הגבול כשלוש שנים ולאחר מכן גויס לקבע ועבר לשרת במשמר הגבול ירושלים. עד היום הוא משרת בתפקיד סמל מחלקה. דנית היא נשואה ואם לתינוק בן חודשיים. היא שירתה ועבדה במשרד הביטחון וכיום בוגרת תואר שני בחינוך. עומר היה בן שנתיים כשאביו נפטר. הוא התגייס לשירות במג״ב, וכעת משרת מזה כשנה וחצי ביחידת שחר 101 ורואה עצמו ממשיך בקבע וממשיך את דרכו של אביו בגאווה גדולה. "משמר הגבול מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש", אמר היום המפכ"ל רנ"צ יוחנן דנינו שביקר במג"ב ירושלים במסגרת מסע דרך מפנה. "לו אביכם היה כאן, מסתכל עליכם, ודאי היה גאה. תרשו לי להיות לו לפה ולהגיד לכם שאני גאה בכם. משטרת ישראל גאה בכם. כל הכבוד ויישר כוח".
