הספר מדינה אחת, שתי מדינות של בני מוריס הוא מסה פוליטית המוביל את האג'נדה של השמאל הישראלי. הרעיון של שתי מדינות - מדינה ליהודים ומדינה לפלסטינים כבסיס המוסרי והמדיני היחיד לפתרון שיעניק סיכוי לשלום. בעין ביקורתית בוחן מוריס את האופציות שהיו ונפלו לסיום המאבק. מוריס אינו איש בשורה לשמאל הישראלי האופציה הירדנית כשלה. בבסיס הספר נמצא רעיונות שנידונו בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, נתוח היסטורי פוליטי על מערכת היחסים המורכבת שבין ישראל לפלסטינים רעיונות על הקמת פדרציה או קונפדרציה של מדינות במזרח התיכון אשר בה תהיה מדינה יהודית קטנה רק רכיב אחד. זה היה חזונם של פוליטיקאים בריטים, ציונים, ערבים בשנות השלושים והארבעים. הבסיס האידיאולוגי להסדר מעין זה, היה שהכללת ארץ ישראל במסגרת ערבית רחבה תשכך חלק מהחששות של שליטה יהודית דמוגרפית או כלכלית. הרעיון הוצע לראשונה בשנות העשרים על ידי הרברט סמואל ונבחן מחדש כמסגרת שתכלול בתוכה את המדינה הדו לאומית יהודית פלסטינית. לדעת מוריס הקמת מסגרת פדרטיבית אינה ישימה כי הערבים שוללים את עצם הרעיון של ישות מדינית יהודית במזרח התיכון. עם זאת שריד כלשהו של הרעיון התגלגל לאורך השנים עד ימינו בלבוש קונפדרציה שתורכב מישראל, הגדה המערבית, רצועת עזה וירדן. קונפדקציה מעין זו תפתור את בעיותיה של ירדן הנובעות מניתוקה מן הים ומהאיום הפלסטיני. מאז פרוץ האנתיפאדה הראשונה בשנת 1987 והחתירה הפלסטינית להגדרה עצמית, נדחק לקרן זוית החזון של מדינה פלסטינית המורכבת מרצועת עזה וממרבית שטח הגדה המערבית, התוכנית שהנשיא ג'ורג' וו. בוש וראש הממשלה אהוד אולמרט ביקשו לממש. לדידו של מוריס אחרי לוחמה של 120 שנה לא ירצו הפלסטינים והישראלים לחלוק ביניהם את הריבונות. עם זאת הרעיון הפדרטיבי שריר וקים וזה מחזיר אותנו לתפישת מפלגת העבודה בשנות השבעים והשמונים. חלוקת ארץ ישראל לאורך הגבולות שלפני 1967 ולמדינה פלסטינית ירדן. מדינה שתמזג את רוב שטח הגדה המערבית ומזרח ירושלים עם הגדה המזרחית כלומר ממלכת ירדן. לדעת מוריס הקמת מדינה בשליטה משותפת של ההאשמים והרשות הלאומית הפלסטינית תעורר התנגדות בקרב ההאשמים ובקרב ציבור התמיכה הבדאוית שלהם, המקיימים את השליטה בלי לחלוק ממש עם הרוב הפלסטיני. ההאשמים עלולים לחשוש כי מזוג השטחים הפלסטינים עם ירדן יחזק את הפלסטינים. כאן מוריס מגלגל את האשמה על ישראל שבשנות השבעים והשמונים. מפני אי רצון ישראל להחזיר את הגדה המערבית לידי ירדן, התרחק המלך חוסיין מרעיון השליטה על הגדה המערבית. למוריס ברור שהאופציה הירדנית נכשלה ואבד עליה הכלח. בתחילת שנות האלפיים תחת האיום האירני, הכריז בני מוריס שהמצב של שתי מדינות לא יחזיק מעמד. הערבים מעולם לא ישלימו עם ההיסטוריה כשמיליוני ערבים ומיליארד מוסלמים תומכים בהם. בספרו האחרון– "1948" - הוא כותב: "מבחינתם של הפלסטינים העימות עם הציונים הוא בבחינת משחק שסכומו תיקו". מכאן גם הסיום הפסימי: "הֵהייתה 1948 הזייה חולפת? או מכוות אש בל תיעלם מוחתמת בִבשר האזור? התשובה חבויה בערפלי העתיד". הספר הוא שירת הברבור של חיסטוריון ועיתונאי שהקדיש שנים לחקר הסיכסך הישראלי ערבי ועתה הגיע למבוי סתום. הוא נוטש את המערכה! בראיון לכתב הארץ מן השביעי לספטמבר 2012 הוא טוען שההיסטוריה הציונית היא כל כך בלתי צפויה! את מחקריו הבאים הוא יקדיש לעם הארמני.
