היום (ראשון) בשעת צהריים התפרסמו נתוני הגירעון התקציבי, וכפי שהיה ברור לכל מי שעוקב אחרי הנתונים התברר כי הגירעון התקציבי של ישראל כפול מזה שתוכנן בהצעת התקציב. הסיבה לכמעט כל הגידול בגירעון היא אחת, הכנסות המדינה היו נמוכות מהצפי בכמעט 20 מיליארד ש"ח. החריגה בהוצאות, לשם השוואה, היתה כעשירית מסכום זה בלבד. מדובר, למי ששכח בתקופה בה השתוללה בישראל מחאה חברתית ממשית, לראשונה בתולדות המדינה, תקופה בה המשק העולמי היה במשבר חריף וגם הכלכלה הישראלית עמדה בפני אתגרים לא פשוטים. למרות זאת, ראשי המפלגות שתקפו את נתניהו, קואליציה משונה של יאיר לפיד, ציפי לבני, נפתלי בנט ואחרים, חושבים שנתניהו היה צריך לפעול אחרת. לפעול אחרת במקרה כזה, רצוי להזכיר, משמעותו לקצץ בהוצאות המדינה כעשרים מיליארד ש"ח. אז ברור שמדובר במערכת בחירות, ברור שכולם רוצים לנגוס משהו מהאלקטורט המצומק מעט גם ככה של נתניהו, אבל דמגוגיה היא מידה מגונה בכל תקופה, גם בתקופת בחירות. על מנת להבין מה משמעותה של ההצעה שמציעים לנו החברים הנכבדים צריך לפקוח את העיניים ולהסתכל סביב, כמאמרה של נעמי שמר. כאשר מדינה נכנסת לתקופה של קשיים כלכליים קיימות שתי דרכים להתמודד עם המצב. האחת היא שיטת משק הבית. כשמשק בית נכנס למצוקה כלכלית הצעד הראשון, לפני כל דבר אחר, הוא הידוק החגורה. משק בית שלא יהדק בשלב ראשון את החגורה יגלה מהר מאוד שגם לאחר חלוף הסיבה למשבר המשבר עצמו עדיין כאן. הידוק החגורה הוא התנאי ליציאה מהמשבר והדחיפה קדימה היא צעד שני. אצל מדינות לעומת זאת, כפי שלימד אותנו הכלכלן המנוח ג'ון מיינארד קיינס, המחשבה שהתגובה הנכונה לקושי כלכלי היא הידוק החגורה היא מחשבה מסוכנת ורעה. מי שגילה זאת על בשרו בתקופה האחרונה הן כמה מכלכלות אירופה. ניסיון להדק את החגורה במקרה שכזה הוא בדיוק זה שרק יעמיק את המשבר. הידוק החגורה גורם לביקושים בשוק לרדת, לאבטלה לעלות, למיסים לרדת ולגירעון לגדול, מה שצריך להוביל להורדה נוספת של ההוצאות, הפחתה נוספת בביקושים, פחות מיסים יותר גירעון וחוזר חלילה. לכן, באופן מוזר, הדרך המומלצת להתמודד עם המצב כשמדובר במדינה היא דרך אחרת, הפוכה, דווקא של פעולה "נגד כיוון הזיפים". דווקא העלאת הגירעון במקרה כזה היא שגורמת לכלכלה להתאושש מהמשבר, ולעומת זאת הידוק החגורה גורם לכך שגם כחלוף הסיבות למשבר המשבר ימשיך לרדוף את המדינה עוד שנים רבות. במובן הזה הקלישאה לפיה מדינה היא כמו משק בית היא מוטעית ואפילו מסוכנת. כותב השורות הללו איננו חשוד על תמיכה בראש הממשלה נתניהו. אולם, כשציפי לבני ונפתלי בנט מתנפלים על נתניהו ודורשים ממנו במשתמע לקצץ בתקציב, הם צריכים לזכור שלקרוא סתם לקיצוצים בתקציב זו חכמה קטנה, השאלה היא במה פוגעים. הקיצוץ בסעיפים מסויימים משמעותו פגיעה בצמיחה, כלומר החרפת הבעיה הכלכלית במקום פתרונה. קיצוץ במקומות אחרים משמעותו פגיעה בחלשים ביותר בחברה, שאמנם אינם תורמים הרבה לצמיחה אולם פגיעה בהם היא פגיעה במהותה של ישראל כחברה צודקת וראויה לשמה. יתכן בהחלט שניתן היה לקצץ בתקציב 2012 כמה מיליארדים ובכך להקטין את הגירעון, אך מה היה קורה אז לתקציב 2013 ולתקציב 2014. אמנם בנימין נתניהו הוא נושא הדגל של הכלכלה השמרנית, אך עצם העובדה שבעבר הוא דגל בשיטה כלכלית מסויימת איננה צריכה לגרום לו לא לעשות את מה שנכון בנתונים הנוכחיים. המתקפות נגד נתניהו הן פשוט דמגוגיה, שנועדה להסיט את הדיון מהפתרונות האמיתיים למשבר שנוצר. אבל בעצם למה להתרגז, לא מדובר במתקפות אמיתיות, זו פשוט תקופת בחירות, בה השטחיות והדמגוגיה הן המלכות.
