האירוע הטראגי בברזיל, בו נהרגו 245 בני אדם בשריפה במועדון שננעל מזכיר אירוע טראגי ישראלי שאירע אך לפני חודש בספא בהרצלייה, שם כזכור דליקה שפרצה במקום גבתה שני קורבנות בנפש. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם השופט בדימוס, עו"ד דניאל ארנסט, על המציאות בישראל בתחומי הבטיחות ואכיפת הכללים שנועדו להבטיח את שלומם של המתקהלים במקומות ציבוריים. בראשית הדברים מציין עו"ד ארנסט כי המקרים בברזיל ובספא דומים משום שבשניהם הדלת ננעלה מבחוץ ולא ניתן היה לפותחה מבפנים בשעת הדליקה. אירוע דומה התרחש כבר לפני כמאה וחמישים שנה, בשנת 1880 כאשר אירעה שריפה גדולה באולם תיאטרון בלונדון והסדרנים שלא ידעו מה מתרחש בפנים לא איפשרו ללכודים בפנים לצאת. בעקבות האירוע הלונדוני נקבעו כללי בטיחות הכרחיים למועדונים, בתי קולנוע ולאתרים נוספים בהם מתכנס קהל רב, ובהם הדרישה שניתן יהיה לפתוח את הדלת מבפנים בלחיצה על הידית ושדלת זו לא תהיה נעולה. במקביל אומר עו"ד ארנסט כי קיימת בעייתיות רבה בהתנהלות הבירוקרטית הישראלית המאפשרת למעשה הפעלתו של בית עסק מבלי לקבל אישורים נדרשים ומבלי שיהיה עליו פיקוח הכרחי. הוא מציין כי החוק הישראלי דורש שכל עסק שנפתח יהיה חייב ברישיון עסק. מרגע שהעסק פועל ללא רישיון המפעיל הוא עבריין. מצד שני, חלק מהדרישות שבלעדיהן לא ניתן לקבל רישיון עסק, נבדקות רק לאחר שהעסק נפתח ומתפקד. כך למשל, משרד הבריאות לא יכול לבצע ביקורת על עסק, כל עוד אין בו מטבח מתפקד. לדבריו המשמעות בפועל היא שכל העסקים הנפתחים בענפים מסוימים, כגון ענף המזון, הם עבריינים אוטומטיים. בנסיבות כאלה פוחתת לדבריו הרצינות שבעל עסק חדש מתייחס לדרישות הרישוי, שכן בכל מקרה הוא עבריין. גם מחלקות הפיקוח על עסקים בעיריות אינן מתרגשות מעסקים הפועלים ללא היתר. גם המפקחים יודעים כי ריבוי הדרישות, הקשיים והזמן הרב הנדרש להוצאת היתר פירושם מציאות של עיסוק ללא היתר במקרים רבים. נזכיר כי בתקשורת צוין לאחר האירוע בהרצליה כי שליש מכלל העסקים בישראל פועלים ללא רישיון. עו"ד ארנסט סבור מניסיונו בתקופה ששימש כשופט כי מספר זה נשמע מציאותי. לדבריו סיבה מרכזית לתופעה הרחבה של עסקים הפועלים ללא רישיון היא הבירוקרטיה המתישה שמאטה ומסכלת בחלק מהמקרים את השגת הרישיון. את דבריו הוא מרחיב ואומר כי כדי לקבל היתר לעסק דורשות הרשויות עשרות דרישות רובן אינן נוגעות לעניינים החשובים באמת כגון אש בטיחות ובריאות, אלא חלקן תכנוניות ולחלקן יש השלכות על הכנסות הרשויות. בעלי העסקים מותשים מריבוי הדרישות ולעיתים מעדיפים להפעיל עסק מבלי לעורר את תשומת לב הרשויות עד לסגירתו, שכן ידוע להם שהבירוקרטיה ארוכת השנים תמנע מהם את קידום העסק בדרך אחרת. לעומת זאת, קורא ארנסט לרשויות בישראל לערוך הפרדה בין הדרישות ההכרחיות למען בטיחות הציבור לבין דרישות בירוקרטיות הכרוכות במעמדה של מרפסת שנסגרת וכיוצא באלה. לדבריו ניתן לקדם הליך של רשיון זמני הקיים בחוק אך אינו מבוצע בפועל. רישיון זה יינתן לכל מי שיעמוד בדרישות שלום הציבור, ובהמשך יינתן לו רישיון מלא לאחר שיעמוד בתנאים הבירוקרטיים שלעיתים מתבררים רק לאחר דיון בבית המשפט. באשר לחורגים מכללי הרשיון הזמני סבור ארנסט כי עליהם ייאכף החוק ובית העסק ייסגר בתוך יום או יומיים כפי שהרשויות מסוגלות לבצע. להערכתו דווקא הליך שכזה ימקד את כוחות האכיפה בעסקים הבעייתיים באמת בעוד הטיפול באחרים יבוצע בהמשך הדרך.
