טור על זוגיות ומשפחה במדור נשים עם מנחת הנישואין שרית יורב. מדי שבוע נעלה שאלה בנושאי זוגיות, נישואין, משפחה ועוד. שאלה: אנחנו נשואים כבר כשנה וחצי. יש לנו ילד בן חצי שנה. אני מאוד אוהבת את בעלי ומעריכה אותו, אבל מדי פעם אנחנו רבים. יותר נכון לומר, יש לנו הרבה ריבים שמתמשכים. כשאנחנו לא רבים הוא יכול להיות הכי מקסים ויש לי איתו רגעים מדהימים. אך בשעת מריבה, הוא מתפרץ עלי, מאשים אותי בבלאגן שיש בבבית, שאני לא יודעת איפה הדברים שהוא צריך נמצאים (מרוב בלאגן, כמובן..) וכד'. אני שותקת ואם אני עונה – זה רק נהיה גרוע יותר. אחרי כל ריב כזה אנחנו מתפייסים, עד הפעם הבאה (שלא מאחרת לבוא). הוא טוען שאני מפוזרת ולא החלטית. זה נכון, תמיד אני זו שבגללה פורץ הריב. אני באמת מנסה להשתנות, אבל זה מתסכל, כמה שאני מנסה להשתנות ולהיות יותר מסודרת – אני לא מצליחה. כך שיוצא שאחרי כל היחס "החם" שאני מקבלת ממנו – אני גם יוצאת אשמה מכל המריבה והוא כביכול "הקורבן". מה אני יכולה לעשות, באופן אישי, לבדי, כדי לשפר את המצב? חוץ מלדבר איתו, שניסיתי וזה לא עזר. טיפול זוגי זו לא אופציה. תשובה: כאב לי מאוד לקרוא את מה שכתבת. המצב שתארת הוא מוכר ובהחלט קיים. קשר בין שניים הוא כמו ריקוד. לכל אחד יש תפקיד בריקוד הזה. יש ריקוד של מאשים-מואשם. הקורבן מאשים את התוקף. הקורבן הוא המאשים. לפי מה שתארת את המבליגה והוא מתפרץ, כלומר: את הקורבן. יש עניין כזה, ביחסים בין-אישיים, שכאשר נכנסים למערכת כזו שלכל אחד ברור מה התפקיד של השני - כל אחד מבני הזוג ישחק את המשחק שלו, גם אם זה לא מוצדק. יש כנראה משהו בעבר שלך (ילדותך, ימי האולפנא, הקשר של עם הורייך) שגורם לך לנטיה להיות הקורבן שצריך להוכיח שהוא בסדר וכולם נגדו. את גם מגלה אחריות כפי שכתבת: "זה נכון, תמיד אני זו שבגללה פורץ הריב. ". כלומר: הריב בגללך (לדעתך), או שבעלך גורם לך לחשוב כך. זו בעצם תגובה פסיבית למתקפה שאת חווה מצד בעלך. לשאלתך מה לעשות, קשה לייעץ שלא מכירים את כל הסיפור, כלומר: איך מתחיל ומתנהל הריב. צריך איזו דוגמא מעשית. וגם לראות ולשמוע איך בעלך רואה את הדברים. אולי ההתפרצויות האלו - בזמן הריב הם פריקה של חסך אחר כלשהו שלו? למשל: אולי הוא מרגיש שכולם בחוץ מאוד מעריכים אותו כתלמיד חכם וכו' , אבל אשתו לא סומכת עליו בענייני הלכה והוא מרגיש לא מוערך (הערכה היא צורך בסיסי של גבר, כפי שכבר כתבתי בטורים קודמים). זו רק דוגמא, יכולות להיות אפשרויות נוספות. אולי הוא מרגיש חסר בתשומת לב, את עייפה וטרודה בטיפול בתינוק, אולי זה נשמע ילדותי, אבל הוא אולי קצת "מקנא" ורוצה גם תשומת לב ממך, לפחות באותה כמות, למרות שהוא כבר "גדול"? אני מדגישה - זה לא מצדיק התפרצויות וגם לא אומר שאת האחראית הבלעדית על המצב העגום ביניכם. 100 אחוז מהאחריות רובצת על כתפי שניכם. לדעתי, טיפול זוגי הוא בהחלט אופציה. לא יודעת למה כתבת שלא. אם זה עניין כספי-אפשר להסתדר עם מישהו שעושה סטאז' בתחום ויש מומחה שמלווה אותו ועוזר לו לייעץ נכון ולא לטעות. ואז זה בחינם או כמעט בחינם. הניסיון מראה שבעיות שלא טופלו רק הלכו וגדלו - ככל שעבר הזמן. את מתארת את ההתפייסויות - הלא אמיתיות, אני מרגישה מדברייך שאת לא באמת מוחלת לו בלב שלם וזה מובן, כי המועקה לא טופלה מהשורש. לאישה יש צורך להתמסר כל כולה, היא לא יכולה לחיות עם "חצאי אמיתות" ולהיות בקשר חזק וטוב עם בעלה, כל עוד לא השלימה איתו בליבה באמת. הקשר יהיה חזק וטוב רק אם תרגישי לגמרי אהובה ומוערכת על ידי בעלך ואוהבת אותו בלי שום סיגים וחציצות של עוגמת נפש. אם תעבדו נכון תוכלו להגיע למצב כזה של מחילה שלמה והליכה לקראת, אבל בפירוש יש כאן עבודה זוגית, כי הזוג הוא חטיבה אחת והתנהגותך משפיעה על בעלך, ולהיפך-התנהגותו משפיעה עליך בחזרה. לכן, אם רק את תעבדי עם עצמך, ולא תראי שהוא בא לקראתך בחזרה, זה עלול להוריד לך את כל הרוח מהמפרשים, ולהוריד את המוטיבציה שלך להשקיע ולהכיל את בעלך. צריכים להיות חמושים בכוחות נפש רבים כדי לעבוד לבד ולשמור על מוטיבציה גבוהה ולהמשיך להשקיע כאשר את היחידה שצועדת לקראתו והוא לא יודע מכך, לא שותף לכך ולא תורם לתהליך הזוגי מעצמו. אם את מעוניינת להגיע למחילה בלב שלם, חייבים טיפול זוגי, כדי שאת תרגישי שגם הוא תורם למערכת ולשלום הבית. אנחנו עדיין לא מלאכי השרת שיכולים רק לתת ולתת בלי לקבל, אפילו קצת, בתמורה לכל מאמצינו. ההבלגה אולי משיגה שקט כלפי חוץ - אבל הלב, הלב לא שלם, וחבל. כיוון ששניכם כבר בתוך המעגל, צריך מישהו מבחוץ - שיעזור לכם לשבור את המעגל, כי המצב כעת הוא ששניכם טעונים זה על זה וצריך מישהו שיעזור לפרק את המטענים הללו בלי לפוצץ אותם. וחייבים לפרק אותם! אחרת , הם יתפוצצו, במוקדם ובמאוחר! זאת המציאות לצערינו..וככל שהפיצוץ קורה מאוחר יותר, הצטברו יותר מטענים בזמן שעבר והפיצוץ מתרחש בקול רעש אדיר יותר! אני אומרת את זה לא כדי לדכא או לייאש אותך חס וחלילה, אלא כדי שלא יהיה מאוחר מדי לתקן - עכשיו אפשר לתקן. ובאמת חבל גם על הילד.. זה נשמע שיש כאן כבר משבר שהעמיק, "הרבה ריבים מתמשכים", כפי שכתבת. במצב כזה, ברוב המקרים אין את הכוח הנפשי לתת, שלא לדבר על לתת מעבר לנצרך. לכן, צריך משהו מבחוץ שלידו מדברים רגוע. כפי שאמרו חז"ל: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" – בני הזוג צריכים עזרה מבחוץ. ישנם אנשים שנרתעים מלהגיע לייעוץ נישואין כיוון שהם חוששים שיועץ הנישואין ידרוש מהם דרישות שמעבר ליכולתם לבצע (למשל, לא לכעוס אף פעם...). אך האמת היא שאין זה כך. מנחה נישואין, כשמו כן הוא , רק מנחה את הזוג. בני הזוג משוחחים זה עם זה והמנחה, מנחה את השיחה ומוביל אותה למקומות בונים (בניגוד לשיחה שמתרחשת בבית ומובלת למבוי סתוי, כי בני הזוג נמצאים במצב של ניכור - כפי שתארת). הפתרון לקונפליקט שמגיעים אליו לבסוף, מגיע מבני הזוג וביוזמתם. התהליך הזוגי הזה יוצא מנקודת מוצא של אמון מלא באדם שבבסיסו הוא דומה לקונו שעשה אותו "טוב וישר" ומלא רצון להטיב לעולם (כמו בוראו) וכמובן – גם להטיב לבן זוגו. מנחה הנישואין עוזר לבני הזוג להאמין שוב - בטוב שיש בהם ובטוב שיש בבן זוגם ולבטא אותו החוצה. אני בטוחה ומאמינה שיש בשניכם הרבה טוב שלא הגיעעדיין לידי ביטוי וממליצה לך בחום לדבר עם בעלך ולשכנע אותו להתחיל תהליך של ייעוץ זוגי, אפשר שיגיע רק לפגישת ניסיון ויראה שבאמת לא מנסים לשנות אותו ולא מאיימים עליו שמשימות בלתי אפשריות. שרית יורב - מנחת נישואין, מרכז י.נ.ר-יועצי נישואין רבניים sarityorav@gmail.com
