מכירים את האגדה הלעוסה לפיה המפלגות הסקטוריאליות, הדתיות והחרדיות בישראל הן סחטניות? אז זהו, זה לא מדויק. על פי מחקר שפורסם הבוקר (ה') בעיתון העסקים 'דה מרקר' למפלגות סקטוריאליות למיניהן אין יתרון ביכולת לתרגם מנדטים למינויים נחשקים במו"מ קואליציוני. את המחקר הביא עידו אלמקייס, עוזר מחקר בכיר במאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל. לדבריו, "זו אחת האקסיומות המוכרות לכל אדם המעורה, ולו במעט, בשיח הפוליטי בישראל. זה רווח מאוד בשיח בישראל: סחטנות המפלגות הללו היא נימוק של הדוגלים בשינוי שיטת הממשל, והצדקה של המפלגות, המתיימרות לייצג את "מעמד הביניים", להצביע עבורן. בינינו, הטיעון הזה משמש בעיקר כלי לניגוחן של המפלגות הסקטוריאליות. אלמקייס מבהיר בדבריו, כי יש חוסר איזון, כך אומרים לנו, בין הכוח של המפלגות הסקטוריאליות בכנסת, לבין מה שהן משיגות במו"מ הקואליציוני. חוסר האיזון נובע מהצורך בבנייה ותחזוקה של קואליציה, שהיא הבסיס לממשלה. המפלגות הסקטוריאליות הן לשון מאזניים, ולכן כוח המיקוח שלהן גדול מכוחן האמיתי. לכן, החלוקה של הון פוליטי בין המפלגות ובין קבוצות שונות באוכלוסייה, אינה הוגנת. על פניו, נשמע הגיוני. "ימים אלה, של מו"מ קואליציוני, הם הזדמנות טובה לבחון הנחה זו. למרות העיסוק הרב בסחטנות המאפיינת את המערכת הפוליטית שלנו, ואף שנעשו מחקרים דומים בעולם, עדיין לא בוצעה בישראל בדיקה שיטתית ומסודרת של העניין. במחקר שערכתי, כחלק מעבודת תזה לתואר שני, בחנתי את ההנחה בדבר הסחטנות של מפלגות סקטוריאליות, דתיות וחרדיות. המחקר בודק באיזו מידה יש קשר בין מאפייני הרקע של המפלגות לבין מה שהן מקבלות במו"מ קואליציוני, ובאילו תנאים מפלגות מצליחות לקבל יותר ממפלגות אחרות. הבדיקה התבצעה על פני התקופה שמהקמת המדינה ועד היום. נותחו מאפייני המפלגות בכנסת, גודלן וחלוקת המשרות שבשליטת הקואליציה: שרים, סגני שרים, ממלאי מקום ראש הממשלה, סגני ראש הממשלה ויו"רים של ועדות הכנסת. תפקידים אלה מקנים גישה לתקציבי ענק, מינויים, יוקרה, ומאפשרים יישום של אידאולוגיה. הקואליציות שנבדקו הן רק אלה שהוקמו מיד לאחר הבחירות, ולא שינויים שחלו במשך הקדנציה. "אחסוך לכם את המתח. נמצא כי אין בסיס לטענה שמפלגות מסוג מסוים סחטניות יותר מאחרות. למפלגות סקטוריאליות למיניהן אין יתרון ביכולת לתרגם מנדטים בכנסת לתשואות - הכוונה בעיקר למינויים הנחשקים - במו"מ קואליציוני. אלמקייס מסביר כיצד ביצע את מחקרו. "איך קובעים מי סחט את מי ובאיזה הקשר? אפשר להשוות את מספר המנדטים שמפלגה קיבלה לחלק היחסי שקיבלה בתשואות שהקואליציה מחלקת, ולבדוק זאת על פני זמן. "שיאנית הסחיטה" היא סיעת המזרחי בכנסת ה-2: שני חברי הכנסת שלה קיבלו משרת שר מתוך 16 שרים בממשלה, ללא סגנים, וחלקו עם מפא"י את משרת יו"ר ועדת הכספים מתוך 10 ועדות פעילות. בקצה השני של הסקאלה - המפלגה שהיתה הכי פחות סחטנית בהתחשב במספר המנדטים שקיבלה - נמצאת יהדות התורה בכנסת ה-15. הגורמים שכן מאפשרים למפלגה למקסם תשואות הם קירבה אידאולוגית למרכיבת הקואליציה, גידול יחסי במושבים בכנסת וקיומה של "ברית היסטורית" עם מפלגה גדולה. מאפיינים אלה מזכירים מאוד את ש"ס של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, ושל כמה מהמפלגות הדתיות בשנות ה-80. יכול להיות שזה מה שתרם להפצתה וביסוסה של הסברה כי מפלגות סקטוריאליות בכלל, ודתיות בפרט, הן סחטניות. במדינות אחרות בעולם עם דמוקרטיה פרלמנטרית נמצא כי מפלגות קטנות מפיקות יותר רווח מכל מושב בפרלמנט, בהשוואה למפלגות גדולות. כשעושים בדיקה דומה על ישראל מגלים תופעה מעניינת. גם כאן מפלגות קטנות מפיקות מכל מנדט יותר תשואות ממפלגות גדולות - אבל הפער קטן בהרבה בהשוואה לשאר העולם. כנראה שהמפלגות הגדולות בישראל יודעות לעמוד על שלהן יותר מהמשוער. כלומר, הפוליטיקה הקואליציונית בישראל פחות נוראית משנדמה לנו. עם זאת, יש תחומים כבדי משקל אחרים, שאפשר וצריך לשפר: את הכללים שלפיהם מתנהלות המפלגות, את יכולתם של הבוחרים "להעניש" בקלפי נבחרים שלא מילאו את תפקידם ולקדם את אלה שכן, ואת הכלים של הכנסת לפקח על הממשלה. לטיפולה של הכנסת ה-19.
