ושוב זה קרה, ואל תגידו לי שמישהו רציני חשב שזה יהיה אחרת. הרי כך זה כמעט בכל שנה בעשרות השנים האחרונות. קבוצת מכבי תל אביב עולה על הפרקט בנוקיה, יד אליהו, או איך שלא תקראו למונומנט האדריכלות המשונה הזה, ומטפלת בדרך משלה בקבוצה יריבה כלשהי שמזדמנת למקום, בין אם היא מירושלים, חיפה, הגליל או שזו השכנה מעבר לרחוב, הפועל תל אביב, ובסופן של 40 דקות משחק שנמרחות בדרך כלל לשעתיים החבורה בצהוב לוקחת את הגביע מידיו של איזה נשיא שלא יעמוד שם, ולשמעון מזרחי נשאר רק לבדוק איפה יש מקום פנוי בארון הגביעים של המועדון וזהו, הולכים הביתה. ככה זה כמעט בכל שנה למעט הבלחים בודדים פה ושם. זה קרה כידוע גם הפעם, ובפעם הארבעים. הקרבן התורן היה מכבי חיפה שניסתה לעורר מעט עניין כשהצליחה למחוק פערים באמצע המשחק, אבל לא לאורך זמן רב מדי. מאמציהם של החברים מקל וקוזו'קארו אמנם ראויים לשבח אבל, נו, איך לומר, אי אפשר לנצח כשבאים שניים מול חמישה... ובכן, לא פרשן אני ולא בן פרשן אלא רק צופה זעיר שנהנה לראות את ההתרחשויות ב'נוקיה', וככזה אני משאיר את הפרשנויות לכל מיני אלי-סהרים ואבי-סגלים ומבקש רק להלין על משהו שצורם לי, ולא, לא מדובר בחריקות נעלי השחקנים על הפרקט. משום מה בשנים האחרונות (בימי עלומי הלא מי יודע מה רחוקים, כשהיינו מתקבצים בלילות חמישי במועדון הישיבה התיכונית לראות את האירועים הללו, זה לא היה) פשט המנהג המגונה והמבזה שבו כאשר החבורה המיוזעת שעל הפרקט רק נוטשת אותו לשניות בודדות של פסק זמן סביב המאמנים וכבר מסתערת על הפרקט קבוצת נערות מפזזות, שמשום מה מגיעות בלבוש סמלי בלבד, ובעוד ההמון מרעיש כמו בזירות ההן באתונה או ברומא של לפני אלפיים שנה ויותר הן מכרכרות ורוקדות במה שמוגדר "להנאת הקהל". צופה סביר, שכל חטאו הוא רצונו לצפות במשחק כדורסל ולא במצעד מחולות כרמיאל למעוטי ביגוד, לא מבין איך הוא נקלע למופע שכזה בעל כורחו. פתאום משחק כדורסל הופך להיות מאירוע שניתן לצפות בו בחיק המשפחה לאירוע שבו יש להחזיק את השלט בדריכות, וברגע בו דיויד בלאט או מקבילו מבקש מהשופט פסק זמן ברור שזה הזמן להיכנס לכוננות ספיגה ולהיערך להעברה מהירה לערוץ הכנסת או לערוץ בריא אחר, אם יש כזה בכלל. ואם לא די בכך הרי שמנהג מוזר וחולני נוסף פשט במגרשי הכדורסל, כמו גם הכדורגל, והוא נטייה תמוהה של אוהדים להוכיח את דבקותם בקבוצתם האהובה בצעקות רמות, נפנופי ידיים ו...הורדת החולצה. מה הקשר? לך תדע. אולי רק כך מישהו יאמין להם שהם באמת התאמצו למען הקבוצה שלהם והזיעו. הרי לרוץ הם לא ממש יודעים. וכך נוצרה במגרשי הכדורסל סיטואציה שהייתה אמורה להקפיץ כל שוחרת מעמד האישה. אתאר זאת במילים הכי מעודנות, וגם כך זה קשה: חבורת נערות צעירות כבנות 14 עד 17 מקפצות בחיוכים מוזרים (את נושא הלבוש הבעייתי כבר הזכרנו, נכון?) כאילו הן מנסות ללכוד את תשומת לב ההמון שביציע הרחוק ביותר, ומולן אלפי אוהדים (כן, ברובם המוחלט אלו גברים, למרות ניסיונותיהם של צלמי הטלוויזיה ללכוד מדי פעם פרצוף נשי בקהל) כשהם לבושים למחצה, מנפנפים בדגלים ובצעיפים, נוהמים ושואגים לעבר המגרש. אולי אני הזוי, אולי קיצוני, אבל בעיני סצנות שכאלה היו אמורות לעורר כמה מירב מיכאליות לפעולה, אבל משום מה מכיוונם של ארגוני הנשים נשמעת דממה דקה, וגם זאת רק כשמקשיבים טוב. אז מה קורה כאן גבירותיי? לאן נעלמתן? מעמדן של הבנות המפזזות, בנות שמשמשות קישוט בעל מאפיינים מאוד מסוימים לא מטריד אתכן? גם אתן הרי יודעות היטב שתרומתן של הבנות הללו למשחק מסתכמת ב...כלום בעצם. אז איפה המחאה? איפה הדאגה לכבודן? מה קרה? אם אין איזה דוס שאפשר להאשים אותו באירוע הפוגעני הזה אז שותקים? או ליתר דיוק שותקות? מלוחמות אמיצות שכמותכן, כאלה שתקפו כל בדל הדרת נשים, הייתי מצפה לקצת יותר כשלנגד עיניכן נערות הופכות לקישוט זול במגרשי כדורסל...
