נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, קיבל ערעור שהוגש על החלטת השופטת חנה ינון לפסול את עצמה מלדון בתביעת לשון הרע. מדובר בתובע שהגיש במהלך שנותיו כמתדיין בבתי המשפט 11 בקשות לפסילת שופט, וגם במקרה זה החליט אותו אדם להגיש בקשה לפסול את השופטת מלשבת בדין. השופטת החליטה כי הבקשה לפסילה נעדרת עילה של ממש והטענות שנטענו נגדה אינן מבוססות, אולם לאור התנהלות הדיון החליטה השופטת ינון שהיא איננה יכולה להמשיך ולדון בתיק. השופט גרוניס החליט להפוך את החלטת השופטת, תוך שהוא מציין כי "מדובר, אפוא, במתדיין טרדן, המטריד שופטים שהחלטותיהם אינה לשביעות רצונו, בהגשת בקשות חסרות שחר לפסילתם. לעתים המשיב מגדיל לעשות בהגשת בקשה "מקדימה" להגשת בקשה לפסילת השופט אם החלטה שתינתן לא תהא לשביעות רצונו. ההתעסקות בבקשות הרבות שמגיש המשיב, לרבות בקשות הפסלות, גוזלת זמן שיפוטי המיועד למתדיינים אחרים ופוגעת בהם, שכן הם נאלצים להמתין זמן ממושך עד לשמיעת עניינם. מדובר ביצירת הליכי סרק הגוזלים ממשאבי הציבור המוגבלים מטיבם". לדברי גרוניס, "המענה למתדיינים דוגמת המשיב, אינו פסילת השופט, אלא השתת הוצאות לטובת אוצר המדינה, בנוסף לחיובו בהוצאות בעל הדין שכנגד. אם המשיב הוא התובע בערכאה הדיונית, ניתן לשקול גם את חיובו בהפקדת ערובה להוצאות בטרם יימשך הטיפול בתביעתו. מכל מקום, פסילה עצמית של המותב אינה הדרך הראויה לטיפול במתדיינים סדרתיים דוגמת המשיב, ומשמעות הפסילה היא, במקרים אלו, שעל מותב אחר ייפול הנטל לדון באותו עניין. נוכח התנהלותו של המשיב, ניתן להניח שטענות דומות יועלו מצידו נגד השופט או השופטת שהתיק ינותב אליהם, וכך חוזר חלילה. מובן שאין לאפשר זאת". גרוניס ציין אמנם, כי במקרה הזה "תהתה אומנם השופטת אם תוכל להמשיך לנהל את הדיון באופן תקין. ואולם, הרקע להחלטתה לפסול עצמה נובע מאיומי המשיב ומטענותיו בנוגע להשפעה פלילית עליה, כביכול. בנסיבות אלו לא קמה עילה אובייקטיבית לפסילת השופטת. יש לזכור כי הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן, והשתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט עלולה לפגוע בהגינות המשפט ובאמון הציבור". לאור זאת קבע גרוניס, כי "הערעור מתקבל, אפוא. החלטת הפסלות מבוטלת. ההליך יוחזר לשופטת ח' ינון בבית משפט השלום בתל אביב יפו להמשך דיון".
