מארגני "שבוע האפרטהייד הישראלי" בטורונטו פרסמו השבוע את תכני האירועים הצפויים בחודש מארס שיעמדו בסימן ההזדהות עם סבלו של העם הפלסטיני על "מעשי הטבח" במבצע "עמוד ענן", הרחבת ההתנחלויות והמדיניות הישראלית "הברוטלית". על כך מדווח העיתון שלום טורונטו. בהודעה רשמית ציינו המארגנים, כי ב"שבוע האפרטהייד הישראלי" יושם דגש השנה על הצגת הפנים השונות של ההתנגדות הפלסטינית ל"אפרטהייד, הקולוניאליזם והכיבוש, הנמשכת זה 64 שנים", ואשר "מהווה מקור השראה לארגונים הלוחמים למען חירות, צדק ושוויון ברחבי העולם". העיתון שלום טורונטו מדווח כי בשבעה במרץ תרצה באוניברסיטת יורק פעילות השמאל הקיצוני, נועה שינדלינגר, החברה בארגון "זוכרות", הפועל ליישום תביעת השיבה של מיליוני הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם בישראל. שינדלינגר, שהייתה גם פעילה בארגון אנרכיסטים נגד הגדר, תדבר על האקטיביזם בישראל נגד הכיבוש והאפרטהייד והאסטרטגיה לבניית סולידריות ומאבק משותף עם הפלסטינים. על פי הדיווח בעיתון, נועה שינדלינגר מזוהה עם ארגוני שמאל קיצוניים בישראל. במאמרים שפרסמה באתר "מיי סיי" הציגה שינדלינגר את תפיסת עולמה הרדיקלית, שאינה רואה בישראל ישות לגיטימית בהיותה "מדינה קולוניאלית... שמעולם לא הייתה דמוקרטית, אבל הצליחה במשך עשורים ארוכים להעמיד פנים ככזאת". שינדלינגר תומכת בהקמת מדינה אחת בכל שטח פלסטין ("דמוקרטיה לכולם מהירדן ועד הים"), בשחרור האסירים הפלסטינים (גם האסירים הביטחוניים שהיו מעורבים בפעולות טרור), בשיבת הפליטים הפלסטינים לשטח ישראל, בקיומו של מאבק משותף עם הפלסטינים, ביצירה של חיים משותפים, וערעור של קטגוריות אוטומטיות של "אנחנו" מול "הם" ומשחק סכום אפס. "הבעיה היא מהותית ומבנית - מדינת ישראל כמדינה ציונית, כלומר קולוניאליסטית, שמנהלת משטר אפרטהייד מובהק שלא התחיל ב-1967 אלא ב-1948 באמצעות ריבוי של מנגנוני דיכוי שמזינים זה את זה", כתבה שינדלינגר באחד ממאמריה. שינדלינגר, שסירבה להתגייס לצה"ל, מתנגדת לפתרון שתי המדינות, בטענה שהוא ייצור "הפרדה גזעית", לציונות, לדגל ישראל, אותו היא מוצאת "פוגעני" ולהמנון הלאומי ה"חוגג את הגזענות". וכך היא מעידה על עצמה "אודה ולא אבוש - השתתפתי בהפגנות ההמוניות בקיץ האחרון בתל אביב (מלבד אחת), תוך כדי נשיכת שפתיים והתאפקות רבתי לאור הנוכחות המרובה של דגלי ישראל ושירת "התקווה" בסיומן". שינדלינגר מציינת, כי שירת התקווה בהפגנה למען הצדק החברתי בתל אביב גרמה לה "תחושת קבס". בראייה לעתיד, היא כותבת, "אין לי ספק שהתרחבותו של המאבק המשותף, שבמהלכו פלסטינים וישראלים-יהודים יעמדו כתף אל כתף מול כוחות הכיבוש, היא הדרך היחידה ליצירתה של חברה חדשה פוסט קולוניאלית לאחר השחרור".
