אם בהתחלה היה מדובר בעיקר על שמועות ועל ספקולציות של עיתונאים, כעת המצב ברור והצדדים אפילו לא מכחישים, בין בנט ולפיד יש תיאום הדוק. בשני הצדדים לא אוהבים את המילה "ברית", לאף אחד משני הצדדים ההגדרה הזו איננה נוחה. אבל ההבדל בין תיאום הדוק ובין "ברית" הוא בעיקר סמנטי, שהרי לבריתות פוליטיות יש כידוע תאריך תפוגה, לא מדובר בחתונה קתולית. הברית הלכאורה מפתיעה הזו היא בכלל לא מפתיעה. שנים של מחקר זוגיות בארץ ובעולם גילו באופן שאיננו משתמע לשני פנים, כי "השערת הדומות הוכיחה את עצמה. המנבא הטוב ביותר לזוגיות בריאה (וברור לחלוטין שיש יוצאי דופן, אז מה) הוא דימיון בין שני בני הזוג בפרמטרים משמעותיים. במקרה הזה הדימיון בין בנט ובין לפיד מזדקר לעין בקלות רבה. מדובר בשני מנהיגים שאינם פוליטיקאים מקצועיים, צעירים באופן יחסי, אמידים למדי, כריזמטיים אך חסרי ניסיון מנהיגותי אמיתי, ובעיקר חולקים תפיסת עולם דומה מאוד בסוגיות כלכליות-אזרחיות. בנט ולפיד חולקים את תפיסת העולם הקפיטליסיטית וזו מושרשת עמוק מאוד בהוויתם של השניים. על פי תחושתם (המבוססת יותר במקרה של לפיד ומבוססת מעט פחות כשמדובר בבנט) זו גם התפיסה הכלכלית שאותה מצפה מהם ציבור בוחריהם להוביל. שניהם חשים ש"הבית" שלהם הוא מעמד בינוני-גבוה, כזה שזקוק לתחרות ולא לפיקוח, כזה שזקוק להפחתת מיסים ולא להעלאת קצבאות. הדימיון הזה איננו קצף על פני המים, אצל השניים הללו מדובר בתוכנית עבודה של ממש. השניים זיהו, ככל הנראה בצדק, כי קיים פער גדול בין המאסה האנושית של המחאה החברתית לבין מי שפתח בה והיה הפנים שלה. מרבית בני מעמד הביניים שהיו ההון האנושי של המחאה, מעוניינים בפתרונות קפיטליסטיים למצב שנוצר ולא לפתרונות שאליהם דחפו מנהיגיה הסוציאליסטים של המחאה, אשר מצאו את ביתם הפוליטי במנעד שבין מפלגת העבודה לחד"ש. לאור זאת מקווים בנט ולפיד שממשלה בה יהיה להם משקל עודף תנקוט במדיניות כלכלית של ריסון פיסקאלי, רפורמות מבניות ופתיחה מהירה של שווקים נוספים לתחרות. ולמרות כל זאת, ברית בנט ולפיד היא במידה רבה מאוד ברית של חוסר ברירה. שני המנהיגים הטריים הללו חולקים את אותו החשש הכבד מפני האופי הבועתי של הצלחתם הפוליטית. בנט יודע שרק קו דק מפריד בינו ובין חזרה לחמשת המנדטים שהיו לשתי הסיעות שהרכיבו את הבית היהודי בכנסת היוצאת. לפיד יודע גם הוא ש-19 המנדטים בכנסת הנוכחית לא מבטיחים אפילו מנדט אחד בכנסת הבאה. רק הישגים ברורים מאוד יתנו לשתי המפלגות הללו כוח פוליטי שיעזור להם להפוך לעובדה ממשית על המפה הפוליטית. לכן השניים הללו מנסים ביחד לכפות על הליכוד מו"מ בנוסח שונה מבעבר, בו עיקר הדיון הוא במהות ואילו הכופתאות הן רק השלב השני. שני המנהיגים הללו יודעים גם כי ככל שהדבר תלוי בנתניהו הקואליציה העתידית האידיאלית היא קואליציה עם החרדים ועם רק אחת משתי המפלגות הללו. אולם, שתי המפלגות הללו חייבות ממש להיכנס לממשלה על מנת שלא להתאבד פוליטית (ואל תשימו לב להתבטאויות ראשיהן, לא כל מי שאומר "נשמח לשבת באופוזיציה" מאמין בזה) ולשרוד באופן משביע רצון לקראת הקדנציה הבאה. בכל אחת משתי המפלגות חוששים שנתניהו יבצע מולם "תרגיל הסחה", ינהל מו"מ קואליציוני עד הרגע האחרון, יבטיח הבטחות ויחלק כופתאות, אך בסוף יחתום עם החרדים ועם המפלגה השנייה ואותם ישאיר לחכות ליד הטלפון. הדרך היחידה מבחינתם להבטיח שסיטואציה כזו לא תקרה היא אותה "ברית" מדוברת בין בנט ולפיד. במפלגות החרדיות ובציבור החרדי תוקפים בימים האחרונים את בנט במילים חריפות מאוד על חבירתו ללפיד. זכר העלבון של הישארותם באופוזיציה בתקופת ממשלת שרון השניה עוד צרוב עמוק בתודעה ומדבר לא מעט מתוך גרונם. אולם בטענותיהם נגד בנט יש לא מעט מזעקת "הקוזק הנגזל". כפי שנחשף בכלי התקשורת החרדיים לפני כשבועיים, בבית היהודי היו מי שניסו לכרות בתחילה ברית דווקא מול המפלגות החרדיות. ליצור תיאום דומה לזה שנוצר לבסוף מול לפיד תוך גיבוש מתווה "שוויון בנטל" שיעמוד מחד במבחן בג"ץ ומאידך יוכלו החרדים לסבול אותו בדיעבד שבדיעבד. אולם במפלגות החרדיות לא החזירו לבנט טלפון. שם בנו על הברית ההדוקה מול נתניהו והעדיפו להתעלם מכך שמה שהיה כבר לא יהיה וסוגיית השוויון בנטל חייבת למצוא פתרון ברוח פסיקת בג"ץ. כעת נותר לחרדים להלין רק על עצמם (ואולי גם לאיים בהתנתקות שניה כפי שעשה השר ישי בנאום פטתי משהו אתמול במליאת הכנסת).
