שופטת בימ"ש לענייני משפחה בחיפה, אספרנצה אלון, הורתה לאפשר גיור של ילדה בת 6, חסרת דת, אשר נמצאת כבר 5 שנים במשפחת אומנה חרדית.

ההחלטה התקבלה בעקבות בקשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שהילדה הושמה בידי שירותי הרווחה במשפחה חרדית ובעקבות הזמן הרב שחלף מאז.

מטרת ההחלטה היתה שלא לחשוף הילדה לקשיים נוספים ולמנוע את הצורך לעקור אותה מהמשפחה המיועדת לאמצה, המהווה עבורה עוגן בטוח.

מדובר כאמור בילדה חסרת דת, שאימה חתמה על הסכמת הורה לאימוץ, ולגבי אביה, ניתן פסק דין, המכריז עליה כבת אימוץ כלפיו. בחודש נובמבר 2007 הועברה הילדה על ידי שרותי הרווחה למשפחת אומנה, יהודית – חרדית, אשר פנתה לשירות למען הילד בבקשה לאמצה.

על פי התרשמות עו"ס לחוק האימוץ (שהגישה תצהיר בתמיכה לבקשה), הקטינה נקלטה והשתלבה היטב בבית משפחת האומנה המעניקה לה חום ואהבה. היא זוכה לקבל מהם טיפול, טיפוח ותמיכה ונוצר קשר אוהב וחזק בינה לבין משפחת האומנה, המיועדת לאמצה.

בנסיבות אלו, טען נציגו של היועץ המשפטי לממשלה כי אימוצה של הילדה על ידי המשפחה האומנת הינו לטובתה ולפיכך מן הדין ומן הצדק, ולטובתה, להיענות לבקשה ולהמיר את דתה.

השופטת אלון מתחה ביקורת על העובדה שבית המשפט הועמד במקרה זה בפני "עובדה מוגמרת", מאחר שהבקשה הוגשה שנים רבות לאחר שהילדה נקלטה במשפחת האומנה כך שהפתרון של העברתה למשפחה אחרת כמעט בלתי אפשרי.

"ההחלטה האם לאשר המרת דת של קטין מאומץ, צריכה להיבחן על ידי ביהמ"ש ולא כאשר ביהמ"ש ניצב במצב מוגמר, בו זהותו של קטין המיועד לאימוץ, הוטבעה בו. ראוי, כי במקרים בהם לא הצליח שירות למען הילד למצוא משפחת אומנה המאמצת אחר דתו ומוצאו של קטין, כי כבר אז יפנה השירות למען הילד, באמצעות ב"כ היועמ"ש, לביהמ"ש ויבקש הנחיות מביהמ"ש", נאמר בפסק הדין.

השופטת אף פנתה לעזרת חברי הכנסת, כאשר ציינה כי "אני בדעה כי ראוי שהמחוקק ייתן דעתו לאופן בו מוגשת בקשה להמרת דת של מאומץ – בקשה במעמד צד אחד; להיעדר הגבלה בזמן למועד בו מוגשת הבקשה להמרת דת – שנים לאחר שהקטין אימץ לעצמו זהות דומה למשפחה המאמצת וכן העדר ייצוג לקטין בבקשה זו".

השופטת ציינה, כי לא מדובר בהחלטה פשוטה, מאחר שהיא יורדת לשורש הניסיון להתחקות אחר טובת הילד, מושג שהוא כשלעצמו מורכב מאוד. "בבסיס הליך האימוץ עומד הרצון להעניק למאומץ סיכוי לחיים טובים יותר או אפילו את החיים עצמם. אך בקשה להמרת דת משקפת בעיניי את ההבדל העצום והגבול הדק בין הרצון להיטיב עם מאומץ ולהגשים את זכויותיו לבין שליטה בגורלו, שכתוב ההיסטוריה שלו ועיצוב זהותו. במקורותינו הדגישו את החשיבות המיוחסת לשימור הקשר הייחוסי. ניתן ללמוד מסיפורו של משה רבינו, שאמו ניסתה להצילו מן המוות שגזר פרעה על ילדי בני ישראל, אך המקרא מדגיש שמשה, אבי האומה, לא נעקר מעברו. הוא נשאר "מילדי העברים".

למרות כל זאת ציינה השופטת, "בענייננו, הקטינה, הינה כבת 6, פיתחה זהות יהודית חרדית, היא נקשרה להוריה האומנים, המנהלים אורח חיים דתי חרדי, היא מסתמכת ומזדהה במשך 5 שנים ומעלה עם אורח חיים זה ועם המשפחה יהודית-חרדית, המיועדת לאמצה. במציאות זו, שהוכתבה על ידי השירות למען הילד, ציר הזמן בו נתונה הקטינה, אורח החיים הדתי שאימצה לעצמה כחלק מזהותה, לא נותר לי אלא להיעתר לבקשה בבחינת הרע במיעוטו, וזאת בשל העדר כל חלופה אחרת לעת הזו".

לאור זאת סיכמה השופטת, כי "אני מתירה המרת דתה של הקטינה לדת היהודית, וזאת על מנת שלא לחשוף הקטינה לקשיים נוספים ולעקרה מהמשפחה המיועדת לאמצה, המהווים עבורה עוגן בטוח. אני מורה כי ב"כ היועמ"ש יעביר פסה"ד לעו"ס ארצית לחוק האימוץ וקוראת למחוקק ליתן דעתו לסוגיה זו".