1. כמעט כולנו (ותיכף תבינו למה "כמעט") מכירים היטב את התחושה הזו. החבר הטוב שישב לידנו בספסל בישיבה הפך לרב מפורסם, בעוד אנחנו הפכנו במקרה הטוב לר"מים בישיבה תיכונית או מלמדים בתלמוד תורה. החבר מהשנה הראשונה של התואר הראשון, זה שישב לידינו בהרצאות ולמד איתנו למבחנים, כבר סיים את הדוקטורט ונמצא בדרכו לחו"ל לעשות פוסט-דוק. אנחנו לעומתו מדשדשים כבר 4 שנים עם התיזה לתואר השני ובאוניברסיטה כבר מאיימים שלא להכיר לנו בשום דבר מלימודי התואר. לפעמים זהו החבר מהתיכון שמייד לאחר הצבא הקים עסק עצמאי, ובעוד אנחנו מגששים את דרכנו בעולם הוא כבר מגלגל מיליונים ועושה לא רק לביתו אלא גם לביתם של הילדים ואולי גם הנכדים. התחושה הצורבת הזו של "למה הוא כן ואני לא" מוקהה פעמים רבות על ידי הידיעה ש"כבר אז הוא היה משהו מיוחד". אולם לעיתים אותו חבר דווקא לא היה משהו מיוחד, ולמרות זאת הוא הצליח ואנחנו לא. זו תחושה מאוד לא נעימה, אבל בני אדם בוגרים לומדים עם השנים לחיות איתה, ככה זה. אחרים לעומתם, תמיד ינסו לשכנע את כולם, שזה לא באמת זה, שהחבר ההוא לא מוכשר כל כך כמו שהוא נראה, לא מצליח כל כך כמו שהוא נראה. אל תקשיבו להם. הקנאה מדברת. 2. גדול הסטיריקנים של מדינת ישראל, מאז יום הקמתה ועד היום, כינה אותה באחד הפיליטונים הטובים ביותר שכתב בשם "ארץ קנאן". קישון המנוח, ינעמו לו רגבי עפרו, ידע לאבחן היטב את מה שעובר במוחו של הישראלי כשהוא רואה את הרכב החדש של שכנו, או את השיפוץ האחרון שהשכן עשה. קישון העריך שמדובר בתוצאה שהיא מזיגה של אופיו הייחודי של עם ישראל לתוך האקלים הייחודי של הארץ המובטחת. אני לא יודע אם זו אכן הסיבה לתוצאה הזו, אבל בטוח שיש כאן משהו שגורם לאנשים לקנא, בהיסטריה. כולם כאן מקנאים. איש בשכנו, אישה בחברתה, אח באחיו ו"אח ב"אחיו". זו אחת התכונות המגונות ביותר של הישראליות, למרות שבמידה רבה היא גם חלק מההצלחה הגדולה של הישראליות. רמות הקנאה המטורפות, אותן מדד קישון במדד ה"אוי" שהמציא, סייעו במידה לא מבוטלת גם להתפתחותה של ארץ קנאן, היא מדינת ישראל. אולם אם קנאה מתונה אמנם איננה דבר חיובי אולם לעיתים היא מנוע מדרבן לעשייה (בבחינת "קנאת סופרים"), הרי שקנאה קשה וצורבת היא אחד הדברים הכי פחות קונסטרוקטיביים שיש. כשאדם מקנא מאוד הוא כבר איננו מסוגל לעשות דבר על מנת לקדם את עצמו, הוא כבר עסוק כולו רק בשכן או בחבר שהצליחו יותר. חבל. 3. לעיתים נדמה שהציבור הימני/דתי/מתנחלי בימים אלו מתחלק לשניים. אלו שמפרגנים במידה רבה לנפתלי בנט את מנהיגותו, ויודעים שאת הכסף סופרים במדרגות, ואלו שמתקשים להבין כיצד יתכן שהוא נמצא בעמדת הנהגה והם נמצאים בשוליים. ההכרעות הפוליטיות שקיבל נפתלי בנט בתקופה האחרונה רחוקות מלהיות מובנות מאליהן, והוא יצטרך להוכיח בהמשך הדרך שבחר נכונה. העובדה שבעת הזו הוא מקבל תמיכה מכיוונים שונים, מרבנים חרד"ליים ועד אקדמאים ליברל-אורתודוקסים, איננה מפחיתה את האחריות ממנו אפילו כמלוא נימה. אולם, כל אלו שמעניקים לו כיום את התמיכה מבינים שבחירה דמוקרטית היא בחירה דמוקרטית ומרגע שנתת למנהיג את המפתחות צריך לתת בו את האמון שידע לעשות בהם את השימוש הנכון. יום הדין יגיע, אבל הוא יהיה קרוב הרבה יותר לבחירות הבאות. שם נצטרך לברר האם הדרך שנקט בה בנט הביאה את הציבור בחר בו למחוזות טובים או שמא פגעה בציבור ודירדרה אותו אל עברי פי פחת. 4. את החוכמה הקטנה הזו, שאת הכסף סופרים במדרגות ופוליטיקאי בוחנים בסיום קדנציה, יש כאמור כמה וכמה שלא מבינים. חלקם נותנים לכעסם ביטוי לגיטימי בשיחות מסדרון ובאירועים חברתיים מצומצמים, אולם חלקם האחר מאמין כי הדרך הנכונה היא לתקוף חזיתית וציבורית את נפתלי בנט. מי שנקט אך אמש בדרך הזו היה דני דיין, אשר פרסם "מכתב גלוי" לח"כ מנחם אליעזר מוזס. המכתב אמנם מוען למוזס, אך נועד לעיניו של נפתלי בנט ולעיניהם של תומכיו, מצביעי הבית היהודי. במכתב "מתנצל" דיין, לא ברור בשם מי, על הפגיעה שפגע בו בנט ופגעו בו חלק מהמתנחלים, ואגב כך תוקף את בנט במילים חריפות. נפתלי בנט עבד תחת דיין במשך כשנה וחצי, בתפקיד מנכ"ל מועצת יש"ע. בנט זינק משם תוך תקופה קצרה לעמדת הנהגה בכירה מאוד. דיין לעומתו נותר מחוץ למערכת הפוליטית, כשאפילו מחצית תאוותו הפוליטית לא נותרה בידו. את הקישור בין זה ובין המכתב לא קשה לעשות. 5. בימים האחרונים מאיימים בכירים בש"ס, ובמידה רבה גם ביהדות התורה, לפגוע בהתנחלויות בעקבות החיבור בין הבית היהודי ובין "יש עתיד", שככל הנראה ישאיר את המפלגות החרדיות מחוץ לקואליציה. איש איננו מצפה מהמפלגות החרדיות שתהפוכנה ל"מפלגות הבית" של ההתיישבות ביו"ש. ברור לכל שבמידה שעל כפות המאזניים יעמוד מצד אחד האינטרס של המגזר החרדי ומהצד השני האינטרס של ההתיישבות יעמדו הפוליטיקאים החרדיים לצד המגזר אותו הם מייצגים. אולם, כל דיבורי ה"נקמה" היוצאים מפיהם של "בכירים" במפלגות השונות, חלקם מוכנים לעשות זאת לציטוט וחלקם משום מה חוששים, הם במחילה מגוחכים ומעמידים באור מטופש דברים שאמרו באותן המפלגות לפני הבחירות. נזכיר דברים שאמר אריה דרעי, אחד מראשי ש"ס, לערוץ 7 ערב הבחירות. דרעי אמר אז לכתבנו חזקי עזרא, כי בכל שנות פעילותו הפוליטית השקיע בציבור המתיישבים ביו"ש מאחר והוא חושב כי מדובר "בשליחים האמיתיים של עם ישראל". בימים אלו הזמירות הנשמעות מכיוון ש"ס שונות לחלוטין. יתכן שמדובר בשעת צער, למרות שעדיין לא ממש ברור לי למה להישאר באופוזיציה זה צער כבד כל כך, ואם זה כך הרי שאין דנים אדם בשעת צערו. אולם, אם החרדים יחשבו להיבנות מפגיעה בהתיישבות הם יגלו מהר מאוד שציבור בוחריהם לא ממש אוהב את זה. המילה האחרונה אמנם עוד לא נאמרה, אך יש לקוות שבסופו של דבר, בפנים או בחוץ, תימשך מערכת היחסים הטובה יחסית בין ההתיישבות ביו"ש ובין המפלגות החרדיות.
