לא נראה לי שמישהו התכוון לזה, אבל בלי משים אנו מכינים את בנינו הרכים, תלמידי כיתות ח', למלחמת החיים שכה רחוקה מהם. במה שנוגע לחינוך היהודי הטהור, צמד המילים "מלחמת החיים" נתפס מאז ומעולם כהפוכות לחלוטין מכוונת החינוך, וכפי שהאריך לבאר הראי"ה קוק זצ"ל באגרת החינוך המפורסמת שלו. במתכונת הנוכחית של שלבי הקבלה לישיבות התיכוניות, ילדינו הרכים שזה עתה חגגו בר מצוה, צריכים לצלוח מסכת אירועים מלאת הוד המקרינה רצינות ותחושת "אני גדול" אך יחד עם זה מלאת תחרות, חרדה ולפעמים גם אכזבה. ילדים רבים עומדים ממש בימים אלו ב"תקופת ההמתנה" להודעה כל שהיא מהישיבה התיכונית שכה רוצים להתקבל אליה. כמו תקופת ההמתנה ההיא, גם זו מורטת עצבים בהיותה מצב של חוסר וודאות. כולנו מכירים את ההרגשה הטובה הממלאת אותנו כשאנו משיגים את המטרה שהצבנו לעצמנו. כולנו מבינים כמה ביטחון וערך עצמי רוכש הבן המקבל תשובה חיובית. גם ילדים אלו הציבו לעצמם מטרה ברת השגה ברוב המקרים אך כלל לא בטוח שישיגו אותה. כאן המקום להזכיר שגם אנו ההורים יכולים להתמלא בתחושת אכזבה נוכח תשובה שלילית מהישיבה שכה קיווינו שבננו יתקבל אליה, אלא שאנו מבוגרים ומניסיון חיינו למדנו להתמודד עם אכזבות בדרך זו או אחרת, ואילו הם עדיין ילדים רכים בחלק גדול מחייהם, ולא תמיד יש להם את החוסן והכלים להתמודד עם אחת האכזבות הגדולות ביותר בשנותיהם הקצרות. כדאי שנשים לב, שאת מסכת הייסורים שאנו עוברים עם ילדינו במסע הקבלה לישיבה התיכונית, לא עובר הציבור הכללי בארץ. בעניין זה יש לנו מכנה משותף עם הציבור החרדי, שגם אצלו קיימת תחרותיות רבה (הרבה יותר מאצלנו) במה שנוגע להרשמה לישיבות. האם זה מחיר הכרחי שאנו ובנינו ובני בנינו נצטרך לשלם בשל היותנו שומרי תורה ומצוות? בינתיים, עד שהמצב הנוכחי יתוקן, בואו נראה כיצד נכין את ילדינו להתמודדות נכונה עם אכזבה אפשרית ולכל הפחות ננסה למזער את נזקיה. מהי אכזבה? תחילה נברר לעצמנו וגם איתו ביחד מהי אכזבה. באופן פשוט, אכזבה היא רגש שעולה בנו בשעה שקיים פער בין מה שרצינו ותכננו ובין מה שקרה בפועל. ייתכן שהרגש הזה מופיע כבר בתחילת חיינו בעודנו תינוקות המצפים למזון שמתאחר מלהגיע אלינו. האכזבה פוגשת אותנו בכל שטחי החיים הפרטיים, המשפחתיים (למשל, הורים מילדיהם וילדים מהוריהם ובין אחים), החברתיים (למשל על רקע אי הזמנה למשחק / אירוע) ואפילו הלאומיים (יחס סלחני לפורעים ערבים, אדישות למצבו של יהונתן פולארד). האכזבה יכולה להיות מאחרים ולא פחות מזה מעצמנו על דברים שעשינו או נמנענו מלעשות בעבר. תלמיד כיתה ח' המקבל תשובה שלילית מהישיבה התיכונית שכה רצה להתקבל אליה, עשוי לחוש אכזבה עמוקה בעיקר מעצמו. לעיתים, חבריו ובני כיתתו, שעברו בדיוק את אותו המסלול והשיגו פחות או יותר את אותם הציונים, מתקבלים ומשאירים אותו מאחור. הוא עלול לחוש לא יוצלח, חלש וחסר משאבים. יתרה מזאת, לפעמים מדובר בתלמיד שמעשיו, דיבורו ולבושו מוכיחים שהוא ירא שמים אך אין לו ממוצע 90 בתעודה של כיתה ז' (ולא תמיד מדובר בישיבה שלימודי התיכון בה מצריכים ממוצע כה גבוה). כך הוא עשוי ללמוד, החל מהשיעור הראשון שלו בישיבה התיכונית שבאמת לא הקודש הוא העיקר, ולפעמים הישיבה התיכונית היא בעצם תיכון ישיבתי. אחת הסיבות לאכזבה ואולי היסודית ביותר נעוצה בציפיות הגבוהות הקיימות בנו לכתחילה. אנו מצויים בקונפליקט חד בין הצורך לחיות בתחושת "מגיע לי" שמכוחה אנו מקדמים את חיינו להיות בעלי ערך גבוה יותר ובין הסכנה שבבניית ציפיות גבוהות מידי. לכן, עלינו למצוא את הנוסחה העדינה שתשמור אותנו כיצורים בעלי רצון להתקדם ומאידך שמחים באמת על מה שכבר השגנו. לתת מקום לרגש הטיפול הנכון ביותר בעניין יקדם את הימים הסוערים של בחינות הקבלה לישיבות התיכוניות. אז, לפני שהחרדות ורגשות האכזבה מציפות את האטמוספרה בבית ובחטיבת הביניים, נוכל לדבר בנחת על הנושאים הללו. אך גם אם חיכינו עם הטיפול בעניין עד ל"תקופת ההמתנה", עלינו לזכור ולהזכיר לבנים שאכזבה היא חלק מהעולם הרגשי שלנו. הבורא טמן בנו חיישנים משוכללים מאד המתריעים על מצב שאינו הולם את ציפיותינו. כך אנו יודעים להיזהר ממנו ולא פחות מזה ללמוד מהטעות ולתקנה. יש לשקף לבן את התחושה שמרגיש בימים הללו. למשל, "זה באמת לא נעים לחכות ככה בחוסר וודאות" או "זה באמת מאכזב שלא התקבלת לישיבה שכל כך רצית". ניתן גם לספר לילד על אכזבות שלכם כדי להראות לו שאכזבה היא בפירוש חלק מהחיים. בעולם שלנו יש גם "לא" תלמיד כיתה ח' לא לוקח תמיד בחשבון את האפשרות שיקבל תשובה שלילית. הוא יודע שיש גם תשובה כזו אך לא תמיד חושב על עצמו כמי שעשוי לקבל אותה. זוהי אחת ההשלכות של הראייה החד ממדית של הילד הבלתי בוגר. במצב זה, כשהתקליט המתנגן בראשו הוא רק זה של התשובה החיובית, כנראה שהאכזבה בלתי נמנעת. ננסה לנרמל את התשובה השלילית. נכניס את התשובה השלילית לנורמה. נציג בפני הילד את שתי התשובות האפשריות מהישיבה התיכונית שמנסה להתקבל אליה, ונראה שכל אחת אפשרית ולגיטימית באותה המידה, והמשותף לשתיהן הוא שאין לו כל השפעה עליהן לאחר שעשה את שלו. "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" נשב עם הילד ונשאל מה תלוי בו ומה לא בעניין הקבלה לישיבה התיכונית. נבחן יחד את הדברים שיש לו השפעה עליהם ונסמן את אלו שלא. מומלץ להכין תרשים זרימה המסייע בהבנה ובהטמעה במיוחד לילדים בעלי ADHD הזקוקים ביותר להוראה ויזואלית. כך נבדוק עם הילד אם אכן עשה את כל המוטל עליו ונראה לו את האזור שאינו תחת השפעתו. כמובן שאנו עוסקים בהשפעה מעשית שהרי שערי תפילה לא ננעלו. הצלחה וכישלון כאן המקום לברר עם הבן אחת ולתמיד מהו באמת כישלון. מקובל להשתמש במילה כישלון בכל פעם שלא מצליח לנו, אבל באמת לא נכון לקשור כישלון לכל תוצאה לא רצויה. לכל עשייה יש תוצאה. לפעמים רצויה ולפעמים לא. אנו אחראים על העשייה מצידנו שיש בה להביא לתוצאה רצויה, אך לתוצאה רצויה ישנם גורמים שאינם תלויים בנו בהכרח. כמו כן, אנו מתכננים את העשייה על בסיס נתונים ועיבודם, ולפעמים מאמצנו הכנים פוסחים על נתון חשוב במיוחד. במילים אחרות, דווקא חוסר העשייה הוא כישלון וכל עשייה היא הצלחה בעצם הרצון והמאמץ שהושקעו. נקפיד לשבח את הבן ולפרגן לו על מאמציו לאורך השנה כולה ובמיוחד בתקופת הבחינות לישיבות התיכוניות. ועכשיו יש לנו שתי ברירות בלבד. להמשיך למרר בבכי על החלום שנגוז או לבנות חלום חדש. אם עשינו את האמור לעיל והתשובה השלילית הגיעה אלינו, לא נשכח לדבר גם בשפת האמונה. מישהו משגיח עלינו ודואג שנהיה במקום המתאים ביותר בשבילנו.
