תחת השם הקשה 'הופקרו למוות' ייצא בשבוע הקרוב ספרו החדש של ההיסטוריון והפילוסוף ד"ר אורי מילשטיין, ובו הוא מגולל את פרטיו הקשים של קרב ניצנים ביום ה-7 ביוני 48', קרב בו בלמו במשך 15 שעות קרב מתיש וקשה תושבי הקיבוץ את התקדמותו של הצבא המצרי. ד"ר מילשטיין מטיל את האחריות לתוצאותיו הקשות של הקרב להתנהלות פוליטית פנימית של בכירי חטיבת 'גבעתי' שהיו אנשי השומר הצעיר, ובראשם המח"ט שמעון אבידן, הסמח"ט ואיש ההסברה אבא קובנר. אלה, כך טוען ומבקש להוכיח מילשטיין, הפקירו ביודעין את אנשי ניצנים שהיו אנשי העובד הציוני, כלומר הימין של אותם ימים. מילשטיין מספר ביומן ערוץ 7 על ספרו ובו הוא מגולל כיצד הופלו אנשי ניצנים בידי מפקדי 'גבעתי'. הספקת הנשק לא הגיע אליהם ותגבור אנושי איכותי לא הועבר אליהם אלא טירונים בלבד. זאת על אף שהקיבוץ ניצב על מסלול ההתקדמות של הצבא המצרי. עוד הוא מספר כי גם כשהחל הקרב לא ירו אנשיו של אבידן ירי ארטילרי נגד תוקפיהם ולא סייעו ללוחמים בקרב הגבורה שניהלו. מילשטיין מציין שמדובר באחד מקרבות הגבורה המפוארים של מלחמת העצמאות אם לא של מלחמות צה"ל בכלל. לוחמי הקיבוץ נאבקו בשארית כוחותיהם ובנשק ירוד מול הכוחות המצריים במשך 15 שעות עד שהוכנעו ונלקחו בשבי. לעומת הקרב הקשה, מספר מילשטיין, שיומיים לאחר הקרב הוצא דו"ח פנימי ובו השמצות קשות כלפי הלוחמים שתוארו כמי שנכנע ולא נלחם מול המצרים. האחראים לדו"ח זה היו אבידן וקובנר. מילשטיין רואה בדו"ח החמור מקרה חסר תקדים שבו מפקדים משמיצים את הלוחמים שנאבקו בקרב גבורה. את הסברה שהיה מי שאחז בה בעבר ולפיה אבידן ואנשיו לא היו מודעים למתרחש בניצנים דוחה מילשטיין ומספר על עדותו של סייר של גבעתי שצפה בקרבות ודיווח עליהם. עדותו ועדות נוספת נכללה בדו"ח של מחלקת המודיעין של 'גבעתי'. טענה נוספת שנשמעה היא שהיה צורך לפרסם את המידע הכוזב על מנת לחזק את רוחם של ישובי וקיבוצי הסביבה. מילשטיין מטיל ספק באשר להיגיון שבטענה, אך מוסיף ותוהה מה טעם יש בפרסום נתונים כוזבים שכאלה גם בדו"ח פנימי שלא פורסם בציבור, כלומר דו"ח שלא הגיע לידיעת הישובים שמסביב. עוד מספר ד"ר מילשטיין כי כשחזרו שבויי ניצנים מהשבי המצרי לאחר תשעה חודשים גילו כי הפכו למושמצים ומוכפשים בציבור הישראלי. ילדיהם שפוזרו בישובים שונים, כולל יתומי הקרבות, הוכפשו גם הם בכל מקום כבניהם של מי שנכנעו ללא קרב וברחו ממנו. כתם זה נשאר על מצחם של בני ניצנים גם כשגוייסו לצה"ל שנים אחר כך. בתום המלחמה לא קיבלו לוחמי ניצנים את אותו המלחמה אלא רק שנים לאחר מכן בשל היותם "בורחים" ו"נכנעים". ועדת חקירה שהוקמה בצה"ל לדרישת השבויים קבעה כי אכן לא הייתה בריחה ולא כניעה אלא קרב גבורה. עם זאת נמנעה הועדה לקבוע שמאחורי מהלכיו של אבידן עומדת מגמה פוליטית, אלא קיבלה את טענתו ולפיה כתב את דברי ההשמצה על אנשי ניצנים כדי לעודד את ישובי הסביבה. הועדה לא הצליחה להגיע למענה מדוע הוחלט שלא לסייע ללוחמים אלא להעדיף העברת סיוע לקיבוצים וישובים אחרים שלא היו בסיכון קרוב לזה שבו היה ניצנים. על הדרך בה נאספו פרטי הפרשה הקשה הזו סיפר מילשטיין כי מפקד גדוד 53 שפיקד על ההתרחשויות בניצנים, יצחק פונדק, שבעוד כחודשיים יחגוג את יום הולדתו המאה, הוא שפנה אליו וביקש לחשוף את הפרשה ופרטיה. פונדק דרש בשעתו התנצלות מקובנר ואבידן. קובנר סירב בכל תוקף ואילו אבידן טען שנהג כהלכה כשפרסם את הדברים כדי לעודד את ישובי הסביבה. מילשטיין רואה בעידוד שכזה מהלך סטליניסטי שבו כדי לחזק את אנשיו הכפיש והשמיץ את אנשי המחנה היריב. פונדק פנה למילשטיין ואמר לו שלא יוכל למות אם האמת לא תצא אל האור, ומסר לו את המסמכים הרלוונטיים כדי להטיל אור על האירוע הקשה. בנוסף גבה מילשטיין עדויות של לוחמים ואישים שהיו באותה העת שותפים למאורעות ואת הדברים כולם איגד לספרו 'הופקרו למוות' שכאמור ייצא לאור בימים הקרובים.
