"רשע מה הוא אומר? 'מה העבודה הזאת לכם' - 'לכם' - ולא לו, ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' - 'לי' ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". קודם סיפור יציאת מצרים, מבארת לנו ההגדה את אופן קיום מצות "והגדת לבנך" לכל אחד מארבעת הבנים. בתורה מובאות ארבע שאלות הנשאלות ע"י דור ההמשך, באי הארץ, וחז"ל "הדביקו" לכל שאלה ע"פ סגנונה את הדמות שהיא מייצגת. נוכל לומר שאלו ארבע דמויות שונות, ואפשר שבכל בן, כמו בכל אדם, יש את כל ארבעת הגוונים בתמהיל שונה, כאשר ישנו המרכיב הדומיננטי ביותר המכונן את תמצית אישיותו, שדרכו הוא שואל ואליו אנו פונים בתשובתנו. אם נבחן את הרשימה, נמצא חלוקה מאד ברורה בין הרשע ובין יתר הבנים. נראה כי השלושה מלבדו שייכים למגזר אחד ברמות קשר שונות. להבדיל, כמו בלימוד גמרא בכמה ישיבות תיכוניות, כולם לומדים אצלנו אך בהקבצות שונות. שלושת הבנים הללו הם בעצם איתנו. הם לומדים אצלנו גמרא, מגיעים באופן קבוע לתפילה ואפילו הלבוש החיצוני שלהם בסדר, ובכל זאת חלקם צריכים קצת עזרה ותיווך בינם ובין קיום מצוות. לפעמים יש לפרוט להם את הכלל לפרטים ולפעמים יש לסייע להם להצביע על השאלה שצריכה להישאל, אך בגדול הם מאנשי שלומנו, ואיננו מודאגים ממצבם היהדותי. בכל כיתה ניתן לסמן את אלו שיושבים כבר על המסלול הנכון בכוחות עצמם, ולא זקוקים שננשים אותם באמונה וביהדות. אבל הבן הרשע לא נכנס להקבצות הללו. הוא פשוט רשע. לא בקלות מכנים חז"ל בן ואפילו סתם אדם בכינוי קיצוני זה. ואם בכל זאת דבק בו הכינוי המפוקפק הזה, כנראה שיש דברים בגו. הבן הרשע בכלל לא איתנו, לא בגלל שאנחנו זרקנו אותו. נהפוך הוא, הוא זרק את עצמו מאיתנו. הוא הוציא את עצמו מהכלל. הוא שוכח שהדרך אל ריבונו של עולם עוברת דרך עמו ישראל בבחינת "עמך – עמי וממילא, ורק אז אלוהייך – אלוהיי" (רות פרק א פסוק טז). בשבילנו זה אותו בן שמעשן ולא רק סיגריות מגיל 15, הכיפה שלו לא מספיק גדולה בשביל להופיע ב"עולם קטן" (בעמוד הראשי בצד שמאל למעלה...), התפילין שלו "שמורות כחדשות" ומצידו יימכרו "במחיר מציאה וכל הקודם זוכה", הוא עדיין לא מחלל שבת בבית אבל הוא חוזר בליל שישי עם בגדים מעושנים משום מה, יש לו חברה מהעיר ולא בשביל חברותא במסילת ישרים, הדיבור שלו לא נקי ובטח לא הסמארטפון שקנה בעצמו לאחר שסירבנו לו. זה הבן שחי איתנו בבית ואנו ממש מתביישים בו. האמת, שהוא די פרש מהמשפחה. אנו מובכים מנוכחותו באירועים משפחתיים אך גם מרגישים מאד לא נוח כשהוא נעדר מהם, וכבר נגמרו לנו התירוצים וכולם מתלחשים גם בשבת בעזרת הנשים. מכירים אחד כזה? בטח יש לכם איזה בן דוד רחוק כזה שאתם בכלל לא בקשר איתו ("ולכן הוא יצא ככה" – אתם אומרים) ואם לא, רדו או עלו קומה בבניין או פשוט צאו רגע לרחוב בשכונה ותראו כמה כאלה. תזהו אותם בקלות. הם אלו שלא הייתם רוצים שיהיו הבנים שלכם או אפילו רק חברים שלהם. כן בדיוק, אלו שיושבים עם הבנות לבושות המכנסיים על הספסל ומריצים צחוקים כשברקע עשן סמיך ושברי זכוכית. הם אלו שנפלטו מהמסגרות הנורמטיביות שלנו ולומדים עכשיו בהיל"ה ובמציל"ה בשילוב עבודה במחסן בסופר או כשליחים על טוסטוס בפיצה. יש בהם משהו בוגר ועצמאי שלא קיים בבני גילם שעולים כל בוקר על ההסעה ללימודים בישיבה התיכונית המסתיימים כעבור 13 שעות. הוא אולי חכם שלמד כבר כמה מסודות מלחמת החיים, אך הוא בטח לא הבן החכם שאנו רוצים לאחל לעצמנו. בשבילנו הוא בעצם הבן הרשע או הכבשה השחורה של המשפחה, בית הכנסת או הקהילה. אם נבחן את כל הקטע של הבן הרשע כפי שמופיע בהגדה, נשים לב לכך שגם הבן הרשע הוא "בן" אחרי הכל, ולא רק זה הוא אפילו הבן שלנו. לפעמים אנו שוכחים שהוא אחד מהבנים וחלק מהמשפחה גם אם הוא מכחיש זאת בהתנהגותו. עוד נשים לב שעם כל רשעותו הוא איתנו בבית והוא יוצר אינטראקציה איתנו גם אם היא עוקצנית ומבדלת. לפעמים השאלה הצינית היא הכדור האחרון במחסנית החיבור שלו אלינו, וגם היא באה מתוך תחושת הניכור שנבנתה בעמל ובשיתוף שני הצדדים. מכל מקום, עצם השאלה מלמדת שהוא רוצה להיות איתנו אך לנו קשה לתת לגיטימציה לדבר כזה אצלנו בבית. משמע מהדברים שישנו גם הבן החמישי שאיני יודע איזה כינוי נדביק לו, אך הוא כלל לא איתנו, הוא כלל לא שואל, אין לו שום קשר איתנו אפילו לא בשביל לעקוץ ולהתנגח. אפילו מסרון לא נקבל ממנו. זהו הבן שלא מופיע בהגדה, ולא יופיע אצלנו לסדר ואפילו לא לזה שייערך בבית חב"ד בבנגקוק בדיוק בשביל חבר'ה כמוהו. המשותף לארבעת הבנים בהגדה שכולם שייכים לפסח. אצל כולם הפה סח, כולל זה שאינו יודע לשאול שעומד ובוהה בנו, אך לבן החמישי אין בכלל פה מעוצמת הריחוק והניכור. וברוח ההגדה נקשה גם אנו ארבע קושיות שטוב שתהדהדנה בראשנו ותהיינה זיכרון וקריאת כיוון לתפקידנו: עד כמה אנו נלחמים בישיבות התיכוניות על אותם בנים? מה עשינו כמבוגרים יציבים להצלת אותם מתבגרים מבולבלים? עד כמה השארנו מקום בלב לאלו שקצת מקשים עלינו את עבודת החינוך? ועד כמה היינו יצירתיים ואלסטיים כדי להשאיר אותם איתנו בכל מחיר? ונוסיף שאלה חמישית ונשמש לפה לבן החמישי: האם עשינו הכל כדי שהבן הרביעי לא יהפוך להיות הבן החמישי? בתשובה לבן הרשע, לאחר שהקהנו את שיניו והורדנו את החדות שלהן, אנו דורכים על פצעיו ומזכירים לו שאילו היה במצרים היה נשאר שם. לעומת התשובות לשלישיית הבנים המסתיימות במנגינה רגועה, מסתיימת התשובה לבן הרשע באווירה צורמת משהו. תמיד תמהתי מה השלב הבא, כשהכדור אצל הבן הרשע. מה עכשיו? מהן המילים הבאות? מה הבן הרשע עושה עם המילים הללו? האם הוא משתנה בגללן? האם הוא למד את המסר שהעברנו לו באהבה מסותרה או שהוא נשאר בתפקיד הפגוע והנעלב? ואולי המילים הקשות שאמרנו לו הן רק ההקדמה שמשקפת לו את חומרת מעשיו ודיבורו ובהמשך תבואנה מילות התנחומים המחבקות? ואולי הכדור נשאר עדיין אצלנו? מה אתם אומרים, קוראים יקרים? אשמח לקרוא את תגובותיכם כאן ממש למטה!
