במסכת בבא מציעא (מט ע"א) מביאה הגמרא שתי הלכות סותרות לכאורה שאמר ר' יוחנן. ההלכה האחת קובעת כי מי שחוזר בו ואינו עומד בדיבורו נחשב כ"מחוסר אמונה" ואין רוח חכמים נוחה הימנו; השנייה קובעת כי "האומר לחברו מתנה אני נותן לך, מותר לחזור בו". ביישוב הסתירה מבחינה הגמרא בין "מתנה מועטת" לבין "מתנה מרובה", וכן נפסק להלכה: "וכן מי שאומר לחברו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם" (שו"ע חו"מ רד ח). מן הטעם להבחנה שבין מתנה מרובה לבין מתנה מועטת ניתן להסיק כי בכל מקרה שבו קיימת אומדנא ברורה שהמקבל סמך על כך שיקבל את מה שהובטח לו, ייחשב הדבר כמתנה מועטת והמבטיח אינו רשאי לחזור בו. (שו"ת מהרי"ק שורש קיח), ואין הבדל לעניין זה בין הבטחה לאדם גדול לבין הבטחה לילד קטן אף שנחשב כמי שאינו בר דעת (קהלת יעקב (אלגאזי) ערך זכיה כו ע"א). אלא שעל פי ההלכה יש להבחין בין הפן המוסרי המחייב אדם לעמוד בדיבורו, "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק", (ב"מ שם), לבין הפן המשפטי: ההלכה אינה מטילה סנקציות משפטיות על מי שאינו מקיים את הבטחתו. על מנת שניתן יהיה לאכוף את נתינת המתנה בבית דין יש צורך במעשה קניין. בלא קניין לא ניתן לתבוע בדין את קיום ההבטחה. חריג לאמור לעיל הוא בהבטחה לעני, שם אין הבחנה בין מתנה מרובה לבין מתנה מועטת, וכפי שנפסק להלכה: "אמר ליתן לחברו מתנה אם הוא עני, הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו" (שו"ע יו"ד רנח יב). הכותב הוא ראש מכון 'כתר'
