סיפור המסגרת הוא סיפורם של אתרי ההימורים באינטרנט. כמו ענפי פשיעה אחרים, גם ההימורים האסורים נהנו מעשור של חסד בחסותה של הרשת המופלאה, שהחוק ואוכפיו התקשו להסתגל אליה. בראשית האלף נראה היה כי האינטרנט הוא מחוז אקסטריטוריאלי, מעבר להישג ידו של החוק. נראה היה שאפשר להוציא בו דיבה ללא צורך בדין וחשבון. השתוללה בו הפרת זכויות יוצרים שאיימה על עצם קיומם של ענפי תרבות ובידור. הפדופיליה פרחה בו, כמו גם הסחר בחומרים אסורים. במדינות שבהן ההימורים אסורים או נתונים תחת הגבלות חמורות, הציע האינטרנט ליזמים זריזים הזדמנות של ממש להתעשרות מהירה. אתרי הימורים נפתחו ברשת, והמכורים שמשליכים בהם את כל כספם לא איחרו להגיע. בעקבותיהם הגיעו גם העבריינים הכבדים. ההימורים באינטרנט, שהיו בתחילת הדרך מקור עושר ליזמי רשת מהירים ומקור ריגוש לעכברי מחשב ממושקפים, הפכו לאחד ממקורות המימון החשובים של ארגוני הפשיעה. בדצמבר 2003 נהרגו שלושה עוברי אורח תמימים בפיצוץ ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, ואדם נוסף נפצע. עד מהרה התברר כי לא מדובר בחידוש גל פיגועי ההתאבדות שנגדע במבצע חומת מגן שנה קודם לכן, אלא בניסוין חיסול של העבריין זאב רוזנשטיין. שנה מאוחר יותר המונח 'פיגוע פלילי' הפך למטבע לשון. שנה נוספת, מלווה בהדי יריות והתפוצצות, הייתה צריכה לעבור כדי שממשלת ישראל תחליט שכלו כל הקיצין וצריך לצאת לפעולה של ממש. החלטת הממשלה בישיבתה הראשונה בשנת 2006 הייתה להקים "ועדה מתמדת להכוונה ולתיאום הפעילות במאבק בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת ובתוצריהן". הכיוון שהתוותה הוועדה היה להכות את ארגוני הפשיעה בכיסם. כבר אז היה ברור כי ההימורים באינטרנט הם מקור הכנסה חשוב של הארגונים הללו, והם הוכרזו כיעד מרכזי לאכיפה. בין כל הצעדים שנוסו מאז, הוחלט לפעול להגבלת הגישה של גולשים בישראל לאתרי הימורים באינטרנט. מכתבי התראה נשלחו אל ספקי הגישה לאינטרנט, וניתנה להם רשימת אתרי הימורים וכתובות IP שלהם. גם זכות טיעון ניתנה לספקי הגישה ולמפעילי האתרים. באוגוסט 2010 הוצאו הצווים. חודשיים מאוחר יותר עתר איגוד האינטרנט הישראלי לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב וביקש לבטל את הצווים, בנימוק שהגבלת גלישה באינטרנט פוגעת קשות בחופש המידע של הציבור. לפני שנה קיבלה השופטת המחוזית מיכל רובינשטיין את העתירה, וקבעה כי הצווים הוצאו על ידי משטרת ישראל בחוסר סמכות, ולפני החג דחתה דעת הרוב בבית המשפט העליון את ערעור המדינה על פסק דינה של רובינשטיין. ספקי האינטרנט לא יחויבו אם כן לחסום את אתרי ההימורים לגולשים ישראלים. הוועדה למאבק בפשיעה החמורה תיאלץ למצוא פתרונות אחרים כדי להילחם בתופעת ההימורים באינטרנט, או להמליץ לממשלה לפעול לשינוי החוק כך שאפשר יהיה לשוב ולחסום את הגישה לאתרי ההימורים. שתיקה רבת משמעות עד כאן, כאמור, סיפור המסגרת. הסיפור האחר הוא סיפור המהפכה בבית המשפט העליון, זו שאנו מרבים לעסוק בה לאחרונה. זהו סיפור מאבקם של שלושת שופטי ההרכב שישבו בערעור, אשר מנסים כל אחד לשיטתו לעצב את דרכו של בית המשפט העליון. הראשון הוא השופט עוזי פוגלמן. פוגלמן הוא איש פרקליטות המדינה לשעבר, שכיהן כמנהל מחלקת בג"צים תחת מי שהייתה אז פרקליטת המדינה, עדנה ארבל. הוא בן טיפוחיה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, גם היא פרקליטת המדינה לשעבר, דורית ביניש, אשר קידמה בעוז את מינויו לבית המשפט העליון. במידה רבה הוא שריד לשלטונה של הגוורדיה המשפטית הישנה בבית המשפט העליון, ונושא את דגל האקטיביזם המשפטי שלה. השני הוא השופט נועם סולברג, אשר הגוורדיה הישנה נלחמה בכל כוחה שלא יגיע אל בית המשפט העליון. הדאיגו אותם הכיפה שעל ראשו, העובדה שהוא גר בגוש עציון, והנטייה המוכחת שלו (בעיקר כשופט מחוזי) שלא ליישר קו ולא להיבהל מתקשורת עוינת. כשופט עליון, סולברג לא המתין הרבה עד שהצדיק את הדאגות שתלו בו. בהרצאה שנשא לפני מספר חודשים הוא הצהיר במפורש כי בא לשנות את ההוויה המשפטית. בפסקי הדין שלו בבית המשפט העליון הוא מיישם את האידיאולוגיה המשפטית שלו ללא כחל ושרק. דאגה נוספת של הגוורדיה הוותיקה הייתה השופט השלישי בהרכב, נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס. הנטיות השמרניות שלו התגלו בעיקר לאחר שמונה לבית המשפט העליון. אבל אפילו יו"ר האיחוד הלאומי לשעבר יעקב כ"ץ, ששינה את החוק על אפם וחמתם של ביניש וחבריה ואפשר לגרוניס להתמנות לנשיא, לא העז להביע תקווה שגרוניס יעז להוביל מהפכה של ממש. אבל גרוניס, בדרכו העדינה והשקטה, עושה זאת. את תרומתו לתפנית ההיסטורית של בית המשפט העליון מרים גרוניס בזהירות, לעיתים באמצעות שתיקות רבות משמעות. השורה התחתונה של פסק הדין הייתה, כאמור, שהמשטרה פעלה בחוסר סמכות. פוגלמן קבע זאת וגרוניס תמך, כנגד דעת המיעוט של סולברג. אבל המאבק העקרוני לא התחולל על השורה הסופית, אלא דווקא על הצעד הראשון שבעתירה לבית המשפט - על זכות העמידה. בימים עברו הזכות לעתור לצדק בבג"ץ (עתירות שהתרחבו אחר כך גם לבתי המשפט המחוזיים ביושבם כבתי משפט מנהליים) נגד פעולות הרשויות היו שמורות רק למי שנפגע מאותן פעולות. עם השנים, ועם השתלטות האג'נדה של אהרון ברק על בית המשפט, זכות העמידה הורחבה משמעותית כך שגם לעותרים ציבוריים, כאלו שלא נפגעו ישירות מפעולת הרשות, התאפשר לעתור נגדה. פריצת הגבולות של זכות העמידה הייתה מהמאפיינים הבולטים של האקטיביזם המשפטי, וצמצום הזכות הזו היא קריאת תיגר של ממש. נגד הצווים המשטרתיים לא עתרו ספקיות האינטרנט, גם לא בעלי אתרי ההימורים המפוקפקים, אלו שהצווים הוצאו נגדם. העתירה הוגשה מטעם איגוד האינטרנט הישראלי - גוף ציבורי העוסק בקידום הטמעתה ופיתוחה של הרשת בישראל. השופטת המחוזית רובינשטיין קבעה כי זכות העמידה קמה לאיגוד האינטרנט כעותר ציבורי המדבר בשם "הגולש הישראלי", שיכול להיות מעוניין בעתירה "מחמת פגיעה בחופש הביטוי ובזכות הגישה למידע. מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית כללית, הנוגע לאכיפה של ערכים חוקתיים ושמירה על שלטון החוק". רובינשטיין לא חידשה דבר, שכן זהו השיח המקובל בעולם המשפט הישראלי בעשורים האחרונים. החידוש היה דווקא של השופט סולברג, שקבע כי "מלכתחילה היה מן הראוי למחוק את העתירה על הסף, בהיעדר זכות עמידה", אך הוסיף כי לאחר שבית המשפט המחוזי הכיר בזכות העמידה של הארגון, הרי שערכאת הערעור צריכה לדון בעניין לגופו. השופט פוגלמן התקומם אל מול הניסיון של סולברג לערער את מה שעיצבו ברק וחבריו במשך שנות דור. "המדיניות השיפוטית בסוגיה זו הייתה ועודנה מושפעת מתפיסות היסוד הערכיות בדבר מקומה של ביקורת שיפוטית בהגנה על שלטון החוק ובפיקוח על תקינות פעולתו של המינהל הציבורי", כתב פוגלמן, כאשר הוא משנן לנו את תורת האקטיביזם השיפוטי: "ככלל, על בית המשפט להימנע מלדחות מעל פניו את מי שטוען כי רשות מנהלית פגעה בשלטון החוק רק משום שאין לו עניין אישי בדבר". הנשיא גרוניס הכריע לגופו של עניין על פי דעתו של פוגלמן כי הצווים שהוציאה המשטרה אינם חוקיים. בנושא זכות העמידה, כתב גרוניס, הוא מעדיף שלא להביע את דעתו. והוא אמנם לא מביע אותה במפורש, אך רומז עליה במשתמע. "חברי השופט נ' סולברג, הנוטה לדעה שלמערער לא הייתה כלל זכות עמידה בבית המשפט לעניינים מנהליים, והוא דן בסוגיה המהותית... בנסיבות העניין, מסכים אני שראוי להתייחס לגופם של דברים", כתב גרוניס, והותיר לנו יותר מרמז על גורלה של זכות העמידה. מיצו את כל ההליכים יש כאלה שלא מוותרים בקלות. שלושה ערבים תושבי הצפון חצו בכרמיאל כביש שלא במעבר חצייה. שוטרת ממשטרת התנועה של מרחב הגליל רשמה לכל אחד מהם דו"ח של מאה שקלים. לא נעים, אך גם לא ממש נורא. השלושה מכל מקום לא השלימו עם רוע הגזרה, סירבו לשלם את הדו"ח וביקשו להישפט. הם הצליחו לסחוב את שופט התעבורה לביקור מיוחד בזירת האירוע. הוא דווקא השתכנע שהצדק עם השוטרת, וגזר על כל אחד מהם קנס של 250 שקלים. רוחם לא נפלה, והם המשיכו בערעור לבית המשפט המחוזי. אחרי שגם שם פסקו נגדם, הם לא היססו לרגע וביקשו לערער לבית המשפט העליון. השופט אליקים רובינשטיין אמנם דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו, אך בפסק דין מנומק היטב. אם חשבו במשטרת התנועה שבזאת תמו תלאותיהם והסתיימה פרשת קנסות המאה שקלים בכרמיאל, הרי שהם טעו ובגדול. השלושה טענו כי השוטרת שרשמה את הדו"ח ביצעה בעצמה באותה העת מספר עבירות תנועה, שכן במהלך האירוע היא החנתה את הניידת בצורה אלכסונית ליד אבני שפה צבועות אדום לבן, ולאחר מכן העבירה את הניידת למדרכה. הם פנו למחלקה לחקירות שוטרים, ושם לא הסכימו אפילו לקבל את התלונה. הם חזרו למחלקה לחקירות שוטרים לאחר התערבות של מבקר המדינה, שחייב את חוקרי מח"ש לקבל את התלונה. במחלקה קיבלו את התלונה, אך סגרו את התיק מחוסר עניין לציבור. השלושה הגישו לפרקליטות המדינה ערער על סגירת התיק. שם דחו את הערער, אחרי שהבהירו שעל פי תקנות התעבורה מותר לשוטרת להחנות את הניידת באופן הנוגד את החוק כדי לבצע את תפקידה. הנימוק לא שכנע את תושבי הצפון, שטענו מנגד כי השוטרת הייתה יכולה לחנות בחניון של הקניון הסמוך, ורק אז לגשת אליהם ולרשום את הדו"ח. אשר על כן הם ביקשו לקיים דיון חוזר בערער. הפרקליטות סירבה, והם שבו ופנו למבקר המדינה וביקשו שיתערב שנית. הפעם סירב המבקר להתערב, ושלושת גיבורינו שבו ושמו את פעמיהם לבית המשפט העליון. שלושה משופטי בג"ץ נדרשו לעניין השבוע. הם אישרו את קביעת הפרקליטות כי שוטרת במילוי תפקידה יכולה להחנות את הניידת בשולי מדרכה הצבועים אדום לבן. הם גם העלו את הסברה כי מדובר בעתירה קנטרנית, וחייבו את השלושה בהוצאות משפט של שלושת אלפים שקלים. תם ונשלם, או שמא צפויה עתה בקשה לדיון חוזר בבג"ץ בהרכב מורחב? אנחנו ומשטרת מרחב הגליל עוקבים בנשימה עצורה.
