מחקר חדש מגלה וחושף את הקשר בין מוסיקה לבין הצלתם הנפשית ולעיתים הפיזית של יהודים בתקופת השואה.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם עטרה פישר, מטפלת במוסיקה, אודות התיעוד והמחקר שקיימה במסגרת הדוקטורט עליו היא עובדת בימים אלה.
פישר, מרצה ומלמדת במכללת אפרתה, מספרת על ראיונות שקיימה עם מוסיקאים שעברו את השואה וברגעים ובימים הקשים ביותר המוסיקה הייתה להם רגע של שפיות, תכלית לחיים ולעיתים אף הצלה ממשית.
אל מחקרה הגיעה פישר מתוך סיפורו האישי של סבה שהיה שר ניגונים והיא עצמה חשה מעין פספוס על שלא שאלה אותו כיצד הוא יכול לשיר ולנגן לאחר הזוועות שעבר. מחקרה גילה שדווקא המוסיקה הייתה לעזר עבור אותם יהודים. במחקר ראיינה מספר מוסיקאים וגילתה פרמטרים משותפים.
היא מזכירה בדבריה את מאמציהם של הגרמנים למחוק את אישיותו וזהותו של כל יהודי ויהודי, ולעומת זאת המוסיקה העניקה להם זהות וייחוס מחודש. זאת לבד מהתרומה הנפשית שקיבלו מעצם הנגינה. דוגמא לכך היא מציגה בסיפורה של אדית ממחנה טרזנשטט, מחנה הראווה שבו הציגו הגרמנים בפני העולם מיצגי תרבות לצד העבודה. אדית הייתה מנגנת ליהודים ששבו מהעבודה, זכתה למחיאות כפיים מחזקות לצד התרפיה האישית שעשתה לעצמה תוך כדי נגינה. הנגינה הייתה עבורה וגם עבורם מקור להיסח הדעת מהמציאות שבה הם נתונים ולמעשה מעין בריחה נפשית אל עולם אחר.
סיפור נוסף הוא סיפורה של בלה, בת למשפחה חרדית שלפני המלחמה ניגנה במפוחית למורת רוחו של אביה שסבר שנגינה על מפוחית אינה יאה לבת חרדית, אך כשהגיעו הגרמנים בבוקר אחד בחמש לפנות בוקר ואספו כשישים בנות אל המחנות רץ אחריה האב כשהמפוחית בידו, נתן לה אותה ואמר לה 'זה יציל אותך'. בלה ניגנה בהיחבא לבנות בשעות הבוקר המוקדמות טרם צאתן לימי העבודה, מחזקת אותן וגם עבורה היו הניגונים סוג של תרפיה.
לאה הגיע לברגן בלזן כשלא ידעה לנגן. היא הופרדה מאביה אך בשעות הערב התגנבה למקום מסתור שם כתב לה אביה תווים ולימד אותה ואת אחותה לשיר. בין השאר שם למדה את שיר 'הפרפר' של ביאליק. השירה בעברית הייתה לה ולאחותה מפלט מהמתרחש עימן.
המוסיקה הייתה גם קרש הצלה מעשי ופיזי, מספרת פישר ומציינת כי אדית, המנגנת בפסנתר, קיבלה לא פעם לחם כשכר על נגינתה, לחם שהיה נדיר כל כך אז ועבורה היה הכרחי להמשך חייה.
וגם אחרי המלחמה נמשכה תרומתה של המוסיקה להצלת נפשם של הניצולים. פישר שבה אל סיפורה של אדית שמיד לאחר המלחמה קיבלה הזמנות לנגן בקונצרטים ובתחנות רדיו. מאז המלחמה ועד היום (כיום היא כבת 98) ממשיכה אדית לנגן לחנים של מלחינים שנספו בשואה ולספר את סיפורם וסיפורה ובכך להנציח את מי שאינו יכול עוד לנגן.
פישר מספרת כי כבר בטרזנשטט ניגש אליה המלחין ויקטור אולמן ושאל אם תהיה מוכנה לנגן את הסונטה החמישית שהלחין. היא ניגנה את הסונטה על הפסנתר בטרזנשטט ולאחר המלחמה המשיכה וניגנה אותה במקומות שונים בעולם תוך שהיא מספרת ומנציחה את סיפור חייו.
