מרים ליפטשר נולדה בשם מניה וגמן ב-1922 בקרקוב בפולין, ולה שבעה אחים.
עם הכיבוש הגרמני עברה המשפחה לעיירה פרושוביצה. מרים ואחיה יוסף התחזו לארים. אביהם רכש מזון מאיכרים, והם נסעו ברכבת לקרקוב והבריחו את המזון לגטו. יום אחד הסגיר מכר פולני את מרים לקצין גרמני, והיא נלקחה לבית סוהר. מאז אותו יום לא ראתה מרים את משפחתה. ברכבת בדרכה לבית הסוהר דחפה מרים את המכר המלשין והפילה אותו מהרכבת.
במאי 1942 גורשה מרים לאושוויץ. היא החליטה להשיב מלחמה בכך שתסייע לאסירות ככל יכולתה. היא הזהירה אותן שלא להתלונן על מחלות כדי שלא יישלחו לבלוק החולים שממנו מעטים יוצאים בחיים, וכשהצטוו להפוך בידיהן את האדמה, שכנעה אותן לאכול שורשים בזכרה את ערכם התזונתי מימיה בעיירה.
מרים מיינה חפצים ממזוודות היהודים שהגיעו ברכבות וקרעה בגדים בכל הזדמנות כדי להבטיח שלא ישמשו את הגרמנים. כשנשלחה להביא מים בכדים, מילאה את הכדים בבגדים כדי לתת אותם לאסירות מיוגוסלוויה. בלילות התגנבה למחנה אחר ומשם, תמורת בגדים, השיגה מעט מזון. כך החלה בפעילות של עזרה הדדית. כשנתפסה בהברחות הללו, נשלחה לעבוד בחיתוך צמחייה בתוך אגם מים קפואים.
בסוף 1943 הגיעו לאושוויץ רבות מחברותיה של מרים בתנועת הנוער בקרקוב כשהן חולות בדיזנטריה. מרים השיגה אורז מהאסירות היוגוסלוויות, בישלה אותו ונתנה לחברותיה. חלק מהן הצליחו להשתקם והשתלבו בעבודה באושוויץ. באביב 1944 הועברה לצריף הניסויים של מנגלה. עקב הניסויים שעברה שם נותרה עקרה.
בינואר 1945 הוצאה מרים בצעדת המוות לברגן-בלזן, שם שוחררה באפריל 1945, ואז גילתה שכל משפחתה הקרובה נספתה. היא הגיעה לחווה חקלאית בגרמניה שפעל בה "קיבוץ בוכנוולד", ושם הכירה את רודי ליפטשר, ניצול שואה אף הוא. חברי הקבוצה הגיעו לנמל מרסיי ומשם עלו באניית מעפילים לארץ ישראל. הם נכלאו במחנה עתלית ואחרי שחרורם עברו לקיבוץ אפיקים.
בשנת 1947 עברו לפרדס חנה, וב-1963 אימצו בני הזוג ילדה. כשהייתה הילדה בת ארבע, נפטר רודי והותיר את מרים לגדל את בתם לבדה.
בכל שנות המלחמה הצליחה מרים לשמור טבעת זהב שהיא קיבלה מאמה ובה ראשי התיבות של שמה, MW . מרים עונדת טבעת זו על אצבעה עד היום. במשך שנים ליוותה מרים קבוצות לפולין כאשת עדות. היא סיפרה את סיפורם של יהודי פרושוביצה וצעדה שוב ושוב ב"מצעד החיים".
ב-2006 קיבלה מרים את אות "יקיר העיר נתניה" על התנדבותה רבת השנים, וב-2012 קיבלה בכנסת תעודת הוקרה לאזרחים ותיקים מתנדבים.
למרים בת ושלושה נכדים.
סיפורה של מרים והסרטון המצורף באדיבות מוזיאון יד ושם
