1. לא קל להיות בעל טור. כל שבוע צריך מחדש למצוא נושא מעניין, מרתק, למצוא משהו חכם לומר על אותו נושא, ולהספיק לכתוב את כל זה עד לדד ליין המאיים. לא קל להיות בעל טור, אבל במובן מסוים זה כיף מאוד. בעל טור, כמעט כל בעל טור, ובוודאי בעל טור חביב בעמוד התוכן הראשון במוסף סוף השבוע הנפוץ ביותר בישראל, נהנה מחיבה רבה ולעיתים קרובות אהבה של ממש מצד הקהל. העיסוק בנושאים של יומיום יחד עם נושאים שברומו של עולם, הפטפוט הקליל על בת הזוג והילדים לצד מתן עצות לשועי ארץ ונגידים, כל אלו הם מתכון מוכר, כמעט בטוח, לגריפת אהדה מצד הקורא הנובעת במידה רבה מהזדהות. יאיר לפיד היה במשך שנים לא מעטות בעל הטור הפופולארי ביותר במדינת ישראל. את המעבר מ"מעריב" ל"ידיעות" עשה בדיוק בזמן, רגע לפני שהקשיים אליהם נקלע מעריב הפכו לחריקות של ממש ותפוצתו של העיתון החלה להידרדר, ולאורך כל הקריירה שמר על קהל קוראים נאמן ואוהד. לזכותו של לפיד חובה לומר שהוא כותב מוכשר מאוד שעשה בעיתונות מה שעשה שלמה ארצי במוסיקה, ניסח בדייקנות את הישראליות הקלאסית וחיבב אותה (ואותו) על קהל הקוראים. כישרונו של לפיד איננו זקוק לציונים ממני, אולם העובדה שקטעים פרי עטו הסתננו לרבות מחוברות ההדרכה בתנועות הנוער במגזר יכולה ללמד משהו על כך שבדבריו היה לא פעם גם קורטוב של טעם. 2. פוליטיקאים רבים התחילו את דרכם כעיתונאים. סילבן שלום, גדעון סער, שלי יחימוביץ', אורי אורבך, מיקי רוזנטל ועוד כמה שבטח שכחתי, סליחה. אולם נדמה שיאיר לפיד שבר שיא. לפיד עשה את המעבר החד ביותר מתפקיד עיתונאי לתפקיד מניסטריאלי ביצועי משמעותי. ימחל לי השר לענייני אזרחים ותיקים אורי אורבך, אולם משרדו איננו כזה המושך אליו אש ציבורית השכם והערב. גם אם היה אורבך מופקד על משרד הכלכלה, בראשו כיום עומד נפתלי בנט, הרי שהיה זה אחרי תקופת צינון של קדנציה שלמה בתפקיד ח"כ פשוט, במהלכה יכול היה אורבך להתרגל למעבר מעולם העיתונות לעולם הפוליטי. אורבך כאמור הוא רק דוגמה. יאיר לפיד הפסיק את כתיבת טורו ב"ידיעות" זמן קצר ממש לפני תחילת המירוץ בפועל לכנסת. עד אז המשיך לפיד להתבשם מטורו למרות שאת תפקידו העיתונאי השני, הנחיית התכנית "אולפן שישי", אולץ לזנוח. את המעבר מסטטוס של כותב טור לסטטוס של שר אוצר עשה לפיד בפחות משנה, זמן קצר לכל הדעות, יש שיאמרו קצר מידי. 3. משרד האוצר ידוע כבית קברות לפוליטיקאים. ממשרד האוצר יצאו מעטים מאוד בשלום, רבים הרבה יותר קברו שם את הקריירה הפוליטית שלהם לנצח. יצחק מודעי, יורם ארידור, יגאל ארליך ופנחס ספיר הם רק חלק מרשימת הפוליטיקאים שמשרד האוצר היה תחנתם האחרונה בליגה הבכירה של הפוליטיקה הישראלית. קשה מאוד להיות שר אוצר פופולרי, משום שבשיטה הישראלית שר האוצר הוא הממונה היחיד על הקופה וכל יתר השרים מתפקדים כלוביסטים. היחיד שמופקד על הצגת סדר עדיפויות ועל הצגת החלקים הכואבים שלו הוא שר האוצר. במשך שנים ניכסו לעצמם פקידי האוצר שליטה כמעט מוחלטת בתקציב המדינה, הפכו את עצמם לאנשים החזקים בישראל והפכו במקביל את השר שלהם לאדם השנוא בישראל, לפחות המערכת הפוליטית. מי שיוצא לקרבות הקשים במסדרונות הפוליטיקה הוא שר האוצר, אשר נאלץ להסביר לעם בישראל את הגזרות עליהן החליט יחד עם אנשי משרדו. ראשי האגפים באוצר לעומת זאת ממעטים בדרך כלל, בהחלט יתכן שבצדק, מלחלוק עם השר את נטל ההסברה הפוליטית והתקשורתית של האילוצים. במשפט אחד קצר, שר האוצר הוא איש שנוא, כמעט תמיד. שר האוצר נהיה שנוא עוד הרבה יותר אם איתרע מזלו לקבל את תפקידו בתקופה שבה נדרשים קיצוצים כואבים. מי שאיננו מבין על מה אני מדבר מוזמן לפנות לראש הממשלה נתניהו שיספר לו על דרך הייסורים וההקפאה הפוליטית אותה חווה בעקבות הקדנציה כשר אוצר בראשית שנות האלפיים. שר אוצר מקצץ זוכה לקיתונות של חרפות ובוז עמוק מצד כל נפגעיו, חבריו השרים, חברי הכנסת מהקואליציה שחוששים מהשלכות הקיצוץ על עתידם הפוליטי, וחברי הכנסת מהאופוזיציה שחובטים בו השכם והערב. גם הציבור הרחב איננו נוטה חסד לשר אוצר שכזה, בודאי לא בטווח הקצר, בטווח הארוך התמונה כמובן מעט שונה. 4. שר האוצר לפיד, שהמשיך להינשא על גלי אהדת הציבור הרחב גם במהלך מערכת הבחירות ולאחריה, כשההישג הפוליטי שהציג היה מרשים בכל קנה מידה, מתקשה להתרגל למצב החדש. לפיד מתקשה להתמודד עם התחושה שהוא כבר לא "המאמי הלאומי", זה שכולם אוהבים ומחבקים. על מנת להתגבר על התחושה הזו הוא ממשיך לכתוב טורים, בתקווה שאלו יצילו עבורו משהו מיאיר לפיד הישן, זה שכולם אהבו, חיבקו ונתנו לו הרגשה טובה. העמוד הראשון של "7 ימים" כבר איננו של לפיד, אך עמוד הפייסבוק הפופולרי שלו, אשר מצוטט אח"כ בכל העיתונים, מעניק ללפיד את הבמה הדרושה לכך. פעם אחר פעם מתפתה לפיד לכתוב בפייסבוק ופעם אחר פעם הוא לא מצליח להתמודד עם האהבה שלא שבה. הטורים (לפיד איננו כותב טקסטים קצרים העונים לשם "סטטוס" אלא טורים של ממש) של לפיד אינם מצליחים לגעת בישראלים אלא בדיוק ההיפך, זאת משום שלפיד עצמו הפך למטרה תקשורתית. כך כשכותב לפיד על "ריקי כהן" הולכים מיד העיתונאים לטבלאות הלמ"ס, מציבים אותה במקומה, ומגלים ישר לכל הקוראים הפוטנציאליים כי מדובר במשהי המהווה חלק מעשירון 8, לא פחות. כתיבת טור היא תענוג השמור לעיתונאים בלבד, פוליטיקאים צריכים לדבר בנאומים, ראיונות וקודם כל במעשים. כתיבת טורים גורמת לשני דברים. 1. היא כובלת את הפוליטיקאי לאמירות שאח"כ קשה מאוד להיפטר מהן. 2. היא שולחת את הקוראים לחפש כל טעות או נפילה, ולו הקטנה ביותר. כשלפיד כתב את הטור על ריקי כהן הוא הזמין, פשוט כך, את כל הקוראים ובמיוחד את העיתונאים שבהם, לבדוק בעוד כחודשיים כמה בדיוק תסבול אותה ריקי כהן ממדיניותו החדשה של לפיד. הם יספרו לו את הקצבאות של הילדים של ריקי, הם יוסיפו לזה את המע"מ על הקניות של ריקי, ואת כל הקיצוצים הנוספים אותם תסבול ריקי שלנו. כך גם יקרה עם כל הטורים הבאים של לפיד. 5. הסכנה הגדולה תהיה, אם לפיד יתן לבעל הטור שבו להשתלט על המדיניות. לפיד הוא פוליטיקאי ימני בהשקפותיו הכלכליות. ימניותו של לפיד מתבטאת בנושאים שונים, בין השאר בדעותיו בנושאי גירעונות ותשלומי העברה. אם לפיד ירתע ולמען אהבת הציבור יזנח את משנתו הכלכלית התוצאה תהיה הרסנית, משום שה"מישמש" הכלכלי לא יהיה ניתן לטיפול. על שר האוצר להתעשת, להבין שהוא כבר איננו בעל טור, ולהתחיל להיות שר, מקבל החלטות.
