בשעה 20:00 נשמעה צפירה בת דקה וטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל החלו ברחבי הארץ. ברחבת הכותל המערבי בירושלים החל הטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון בהשתתפות נשיא המדינה, שמעון פרס, חיילי צה"ל ומשפחות הנופלים. במהלך הטקס אמר נשיא המדינה, "בעוד יום- יומיים יקופלו הדגלים. החצוצרות יחזרו לתרועות החולין ועָם ישראל יחזור לשיגרת יומו. גם אתם תחזרו לשיגרת יומכם, אבל זו לעולם לא תהיה דומה לזו שלנו". "אתם תקומו לבוקר ובבת אחת, בחַטָף, נעלמה בת השחוק שליוותה אתכם כל השנים. אתם תשבו לארוחת הבוקר והכסא לידכם יהיה ריק, ולא יתמלא. זה הבן שלא יאחר לקום לארוחה. זו הבת שלא תבוא. אתם תשבו עם חברים בערב והם יספרו בדיחה ואתם תחייכו, כמו כולם, אבל יהיה זה חיוך מאולץ. החברים יהיו נינוחים. אתם כבר לא. דִבריהם וְסִיפוריהם כמו יגיעו מארץ רחוקה. אתם תעברו ברחוב וידידים ותיקים ישפילו עיניהם. ואתם תבינו: קשה להם מאוד לְהַיְשִׁיר מבט אל עיניכם העצובות. אתם תשמעו קרובי משפחה, וחברים, וידידים, מנסים לומר לכם מילה והם מאבדים את המילים. כי מול פניכם ועיניכם אובדות המילים". "אתם תסתכלו היטב על חברים שתמיד באו אליהם. תראו אותם גְדלים מול עיניכם, מסיימים שירות צבאי, נישאים, מולידים ילדים, עושים קריירה מקצועית, עולים בסולם התפקידים והדרגות. מחשבוֹתיכם יִנְדדוּ למחוזות רחוקים וחלומיים: זו הבת שלכם, זה הבן, שכבר לא יראו את אור היום. שכבר לא יהיה אב לילדים ולא יעלה מתפקיד לתפקיד ולא יתבגר. פניו יישארו תמיד צחים כשלג. והקמטים יעטרו את פניכם, לא את פניו". "משפחות יקרות, אנחנו היודעים כי שיגרת חייכם לעולם כבר לא תהא כמו זו שלנו. אנחנו היודעים את סוד הכרית הרטובה שלכם בלילות. אנחנו שהלכנו לצד ילדיכם, והיו בתוכנו שגם ראו אותם ברגעי חייהם האחרונים, אנחנו יודעים היטב שאין העֶרב בפינו מילים שיכולות לרפא כאב. אנחנו יודעים היטב שעוד לא מצאו בעולם את החיבוק שיחזיר לאחור את גלגל החיים, כאילו לא קרה דבר. כאילו נגמר הסיוט, כמו היה זה חלום בלהות". "ואילו הייתה מילה כזו, חיבוק כזה, היינו הולכים עד קַצְווי עולם כדי להביא אותו אליכם. אתם, שלא תשמעו עוד את צחוק הילדים, ולא את קולם של צעדים במדרגות, לא תכסו את הילד, האב והבעל, בשמיכה לעת לילה. אתם שלא תגלו עוד דאגה לשובם המאוחר הביתה. לכאבכם אין סוף, אין יום ואין לילה, לא חודש ולא שנה. אתם, ההורים, הרעיות, הילדים, האחים והאחיות - אתם הגיבורים האמיתיים של החיים". "מחר מחרתיים תחזרו לְבָּית, החסר את הבן או הבת, תתבוננו בתמונות על הקיר ובאלבום, תִיזָכרו בכל רגע, בכל אמירה, בכל פרץ צחוק – והדמעות יזלגו מעיניכם. לא נהיה נוכחים כאשר אתם בוכים, אבל אנחנו יודעים היטב את נחלי דִמעוֹתֵיכם. אנחנו יודעים את אשר השקעתם בגידול הילדים הנפלאים הללו". "משפחות יקרות, אנחנו כאן היום כדי לומר לכן שאנחנו יודעים שאין נחמה למי שאיבד בן, בעל, אב, אח, שלא נוכל להחזיר את מי שהלך ואיננו. אבל, אולי תְנַחֵם אתכם, ולוּ רק מעט, הידיעה שאנחנו, קרובי המשפחה, החברים, אנחנו זוכרים ונזכור אותם. ופניהם לעולם לא יימחקו מתמונות חיינו. לכל אֵם ואָב שחָשַׁךְ עולמם; לכל רַעְיָה שהתאלמנה; וּלכל אח ואחות וּבת וּבֵן לנופלים, הרוֹכְנִים בדמעה אל מַצֶּבֶת יַקִירָם – המתרפקים באהבה וחובקים את האבן הקרה". "לכם, בני המשפחות, מַצֵבַת האבן הזו אינה אלמונית. לכם היא עוגן-געגועים שלא יָמוּשׁ ממקומו לעולם. היא מַשָׂא-הצער הנישָּא בלְבַבכֶם תמיד. היטיבה לתאר את האובדן הזה נורית דגן, אימו של עִילַי שנפל בפיגוע בבית-ליד. וכך כתבה: "הכי קשה זה לחיות, להמשיך עם החיים כאילו כלום לא קרה. להבין שהשמש זורחת ושוקעת גם בלעדיכם". "הַכִי קל זה לעטות בגדים כהים, להתקפל ולשבת בבית בדומיה כואבת. הכי קשה זה לקנות בגדים חדשים, להתאפר, ללכת לסרטים ולהצגות, להשתתף בחתונות של חַבֵריכֶם, לצחוק מבדיחות על המדינה. הכי קל זה לַשֶבת מול הטלוויזיה ולצפות באופרות סבון. הכי קשה זה לשבת מול הטלוויזיה, לצפות בחדשות ולראות חיילים-ילדים פצועים והרוגים. הרוגים כמוכם, ילדים שלנו. הכי קל זה לברוח בחגים לחו"ל. להסתובב בארץ זרה, לשכוח מְאַווירת החג שבארץ, כשכולם חוגגים בחיק המשפחה". "הכי קשה זה להישאר בארץ בתקופת החגים, להשתתף בשִמְחָה, לחייך, לשוחח באדיבות כאשר בִפְנִים הלב קרוע, שבור וְנַמֵק בגעגועים. הכי קל זה להשתתף באזכרה, כמו זו כאן הערב. להתאבל עם כולם על מותם בטרם עת של יַלדינו האהובים הכי קשה זה לחזור מכאן הביתה, אל החסר, אל האין. כך כתבה בדמעות, לא בדיו". "יַקירי, כאשר אתם, וגם אני מתבונן מתוך האבל הכבד הזה, בַּפֶּלא ההיסטורי הזה ששמו מדינת ישראל. בניצחונותיה בשדות הקרב והשלום. בַּיְצִירַתִיוּת התוססת הפועמת בה. בהישגיה המופלאים המציבים אותה בתחומים כה רבים בחזית הקידמה העולמית. אין גבול לגאוותנו, אין גבול לגאוותי. קיומה של מדינת ישראל שוב אינו בגדר ספק. צה"ל ערוך ומוכן לכל תרחיש מול כל איום. אל מול כל סכנה". "עוז רוחם של לוחמות ולוחמי צה"ל ומפקדיו, אומץ לבם ואמונתם בצדקת הדרך יחד עם שמירה על ערכי מוסר הם הערובה שידו של צה"ל תהא על העליונה. אנחנו יודעים זאת. אויבינו התנסו בזאת. מן הדין שלא יטעו מחדש. בתוך ה"יש" הזה חובתנו לא לחסוך שום מאמץ ומחיר כדי לְכַלּוֹת את המלחמה מן הארץ וּלהביא לה ביטחון ושלום. כי גם אם יהיה מחיר השלום כבד – לעולם לא יִכְבַּד מחירו. הטרור נושא רצח. השלום נושא חיים. לנו ולשכנינו". "משפחות יקרות, לרגע לא נשכח ותמיד נזכור - את אלה אשר קיומה ותפארתה של ישראל נזקפים לזכותם. את אלה אשר לאורך שישים-וחמש שנות המדינה, סוֹכֵכו עליה בגופם בדמם וּברוחם, גוננו על גבולותיה, על ביטחון אזרחיה, על חֵרותה ועצמאותה. הרי ישראל יקרה לנו כעוצמת הגבורה של לוחמינו וכעומק הכאב עַל כל לוחם שנפל". "כאן, מול אבני הכותל הקדושות, אני אומר בשם עם ישראל כולו, שלכם, חללי מערכות ישראל, מגיעה התודה ויָאַתָה תהילת עולמים", סיים הנשיא את דבריו למשפחות השכולות. הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, אמר במהלך הטקס, "אני מביט בכם וחושב על האם שעמדה מול אבני הכותל, על בנה, על כל האימהות והאבות שהכרתי, על הבנים והבנות שאינם עוד". "סיפורי מסירותם ועוז נפשם של הבנים והבנות, מזכירים לנו בזכות מי ניתן לנו ללכת באלו הדרכים. הם תמצית דמעותיה של ארץ ישראל". "מה שנתתם הוא גדול עשרות מונים ממה שאנחנו יכולים לתאר", אמר גנץ. "השנה נציין ארבעה עשורים למלחמת יום הכיפורים. ארבעים שנה חלפו מאז ואנחנו זוכרים את זעקת המלחמה בשמי הארץ ומתחתיה הקולות של המתפללים בבית הכנסת. מתוך תפילת ה'זוכרנו לחיים' יצאו המתפללים, פשטו הטלית ולבשו המדים. אנחנו זוכרים את נכונות הכלל לצאת ולהגן על המדינה". "הערב אני אומר לכם כי חומת המגן של עמנו נצורה מתמיד. חרבנו מושחזת מאי פעם ולהבה הקטלני פועל בכל מקום. אין מקום ואין מטרה שקצרו זרועות צה"ל מלהשיג וכאשר נשוב ונידרש לרגע נתייצב נכונים מאי פעם. נמשיך להיאבק ולהבטיח את בטחונם של עם ישראל". "יש אבנים שהן לב של עם. אם ירושלים היא ליבו של העם היהודי והכותל לבב ציון, אזי תפילותינו הן דמו של עם ישראל ובדמינו - חיינו".
