פרופורציות. מילה שמכילה בתוכה זכרונות. זכרונות שמזכירים לי את המוות המצווה לנו את החיים. החיים שלנו, האנשים הפשוטים, החיים הבנויים משלל אירועים קטנים וחסרי משמעות. אינספור אירועים במהלך היום יום שמכעיסים, מאכזבים, מעציבים ומזכירים לי - פרופורציות. כשאני קמה באמצע הלילה לאחד מילדיי עם עיניים חצי עצומות וגוף שרק רוצה להיות מתחת לשמיכה החמה אני מזכירה לעצמי לא להתמרמר – יש לי ילד לקום אליו בלילה וחושבת על אמהות ואבות שיתנו המון כדי לקום אל ילדם שוב בלילה אך חייו נגדעו בידי מחבל אכזר. כשבעלי מאחר ולא טורח להתקשר והכעס מתחיל לעלות בתוכי ואני מתחילה לחשוב כמה הוא מעצבן וחסר התחשבות – מהר מאוד עולה בתוכי מחשבה אחרת – יש לי בעל לכעוס עליו, לחכות לו, לשתף אותו ווחושבת על אותן נשים שהאיש שלהן יצא למלחמה ולא שב. כשהייתי בהריון עם בני בכורי מחבל מתפוצץ קטע את חייהם ואת חלומותיהם של בן דודי ואשתו – גדי וציפי שמש הי"ד. ציפי יצאה מבדיקת סקירת מערכות כשהיא נושאת ברחמה תאומות. יצאה אל הרחוב ובראשה מחשבות על האושר הכפול הצפוי, האושר הכפול שהתחלף באחת לאבל כפול. הריון הוא לא תמיד דבר קל אך אני לא מתלוננת, כשכואב וקשה וכבד, כשמתרוצצים מבדיקה לסקירה ואומרים לעצמנו שיצא כבר... אני חושבת על ציפי שלא זכתה. פרופורציות. התברכתי באיש שחי את המילה הזו. פרופורציות. האיש שלי מזכיר לי במיוחד במריבות משפחתיות. מה זה משנה אם נהיה בליל הסדר אצל ההורים שלי או שלך? למה לעשות עניין מכל מפגש משפחתי עם אינספור ויכוחים על מיקום האירוע? יש לנו משפחה – הורים, אחים, ילדים. באותם רגעים אני חושבת על משפחות שנמחקו. שמחבל נכנס לבית ומחק משפחה שלמה או השאיר שרידים שאינם יכולים לריב איפה להיות בליל הסדר. לאחרונה סופה סוערת שברה את המרפסת המקורה וגם את תקרת הגבס בביתנו, מים רבים שטפו את הבית. קמנו לפנות בוקר להרס רב בבית. הבית החדש שלנו שהשקענו מחשבות רבות בעיצוב הפרטים הקטנים שבו מוצף והרוס. לא אכחיש – דמעות הציפו את עיניי. ושוב תפס אותי אישי היקר "ניער קלות" ואמר – מה קרה? למה את בוכה? שום דבר לא קרה. זה רק חומר. רק רכוש. אפשר לבנות מחדש. ברוך ה' כולנו בסדר. רק כמה קירות שבורים. החודשים חלפו. שוב יש תקרה מעל ראשנו. יש לי בית חם ונעים וגם משפחה מדהימה שעוזרת לי להיזכר במשפחות אחרות שנשברו לרסיסים. אי אפשר לבנות מחדש. אי אפשר לנגב את הדמעות. לא. אני לא מושלמת. גם אני בוכה, מתעצבנת, מתייאשת, צועקת ודומעת מהקשיים והאתגרים שמזמן לנו היום יום. אך לצערי לוח השנה מלא בזכרונות כואבים שמכניסים אותי בחזרה לפרופורציות ומזכירים לי – להודות לה' על כל נשימה ועל כל הקשיים שאני חווה עם היקרים. זכרונות שמזכירים לי לחיות. אנא ה', לא עוד תזכורות מכאיבות. לא עוד.
