"משהו מריח לי לא טוב", אמר לי יהודה שבועיים לפני שיצא אל הפגישה עם הסוכן שהפעיל, ממנה לא שב. גם היום, יותר מעשור אחרי אותה פגישה מקוללת, אני יכול לראות אותו, באותו רגע, מסמן לי את התנועה המוכרת באפו. והתחושות של יהודה, שכונה ביחידה עאבד- מעולם לא שיקרו לו, גם לא ביום בו שלף לעברו הסוכן הפלשתיני את האקדח. המאבטחים ליוו את יהודה אל המפגש בו חשב שיקבל את המידע לו ציפינו זמן רב, המידע שיביא את חוליות הירי אל עבר שכונת גילה הירושלמית שידעה באותם ימים, לילות רצופי מטווחים מהכפרים הסובבים את בית לחם. לא היה אוחז בשטח כיהודה. שולט בכל תנועה, צופה כל ירי מתוכנן. את לילות האינתיפאדה השניה העביר על הספה בסלון, לרגליו התצלומים האוויריים של שכונת גילה ואזור בית לחם, מכווין טלפונית את כוחותינו אל מקורות הירי, מעדכן אילו אזורים בשכונה יש לפנות הלילה. כשקיבלתי את הפיקוד על המרחב בו הפעיל יהודה סוכנים, קיבלתי גם את הבטחתו שיצעד לצידי עד שאסיים את תפקידי ויוותר על תכניות הפרישה. מאחוריו כבר היו שנים של התקדמות ביחידה שהייתה לנו לבית, 504. הוא הגיע כנהג ומשם טיפס דרכו כקצין בגשר אלנבי בזכות יכולתו כמקצוען אמיתי לדובב כל עובר ושב ולתעל כל פיסת מידע להשפעה על המציאות הבטחונית המורכבת של יהודה ושומרון. אהבתי אותו כאח. בלידת ביתו. ביום בו קיבל את דרגת הסגן אלוף האישית. שמחותיו- שמחותיי. אפילו את חתונתו שפיספסתי, חשתי כאילו זכיתי להשלים באופן אירוני משהו, עת עמדתי לצד סגני ע׳ ביום הלוויתו של יהודה, מלווים את הנהג הקשיש שנשא את גופתו. נחיל מנחמים עבר ולחץ את ידינו, אימץ אותנו בחום וסיפר לנו על יהודה המיוחד שאיבדנו. ידענו הכל כמובן, כמה נדיר היה, על הדרך שפרץ באצילות- ילד עולה ממרוקו שאת שנות התיכון העביר על ספינת צים, עומל לפרנסת משפחתו; מנהג צעיר ביחידה שלמד את השפה והתרבות הערבית על בוריין עד אשר הפך קצין כשהוא כבר נושק לגיל 30 ואב לילדים, כובש את תפקיד מפעיל הסוכנים שהיה שמור עד אז למ״פים לוחמים ויוצאי יחידות עילית. יהודה היה מפעיל סוכנים נוקשה שהפעיל והתמחה בכל מדינות ערב. הזקן הצרפתי שעיטר את פניו, או כמו שהוא מכונה בערבית- סקסוקה, שיווה לו ארשת קשוחה שלוותה בכוס קפה שחור וסיגריה שנאחזו כרוכים, תמיד באותה יד. אבל אנחנו שהכרנו אותו ידענו שמאחורי הפנים הקשוחים שכן לב חם ודואג- כשבבית קדחה ילדתו מחום, כשבנו הצעיר אחז בימיו הראשונים ברשיון הנהיגה. תמונתו מעוטרת הסרט השחור ניבטת אלי ראשונה בכל משרד חדש בו אני משתכן בתפקידים השונים בהם זכיתי לשרת. לפעמים כשאני נוסע על הכבישים באיו"ש, חולף על פני אזרחים תמימים בדרכם אל עמל יומם, אני חושב לעצמי, הלוואי שידעו. הלוואי ויכולתי לספר; על מאות הקליעים שלא פגשו באזרחים ישראלים, רק מפני שיהודה אחי, הסיט אותם ממסלולם בעבודת המודיעין המיוחדת שלו. היום, יותר מכל יום אחר בשנה, אני חושב על רעיי ה״שקופים״ שנפלו בהגנה על הסכנה שאפילו לא ידעתם שקיימת, על אחים עלומי שנים אשר עבור רבים כל כך יוותרו לנצח גם עלומי שם, שבמותם ציוו לנו חיים.
