יעל, אשר אימצה את שמה מימי המחתרת אף שמלידתה נקראה חיה, היא לוחמת לח"י מוותיקות ירושלים. מבצעים רבים זכורים לה בלחימה על עצמאותה של ישראל, בהם ההתיישבות בבית השבעה שבמזרח ירושלים, מקום מושבה עד היום איפה היית במלחמת השחרור? "הייתי מחוץ לירושלים, היות שהוגליתי על ידי מפקדי הלח"י מחשש שיתפסו אותי אחרי המבצע שבו שחררנו את חבר הלח"י אלדד. כשהתחילה המלחמה עם הערבים, החליטו במפקדת הלח"י ללכת על בית נבאללה. אני הייתי אז בת עשרים ובהיריון, ובאתי מכפר סבא לירושלים כדי להילחם. "פתאום עלה דב, אחד הלוחמים המפוארים שלנו, ושאל אותי: 'מה את עושה פה?' אמרתי לו: 'מה זאת אומרת? הולכים על בית נבאללה!'. 'עוד לא היה לנו מצב שנשים בהיריון נלחמות', הוא אמר. כמה שניסיתי להתגנב ולחבור לחבר'ה בלחימה, לא הלך לי. נאלצתי לחזור לירושלים ואחר כך לכפר סבא, ולא לחמתי בקרבות נגד הערבים. כנראה בגלל זה אני בבית חנינא כבר ארבעים ושתיים שנה". איפה היית בזמן מלחמת ששת הימים? "התחילה לרחוש השמועה על כך שאנחנו צריכים לעזוב את מצרֵי טיראן. זה לקח חודש-חודשיים, עד שלבסוף החליטו לצאת למלחמה. באותה שעה הייתי בבית הספר, לימדתי, ובשעה תשע הייתה אזעקה. ליווינו את התלמידים הביתה, אבל את הילדים שלי לא מצאתי. אמרו לי שלקחו אותם לאיזו משפחה והלכנו לקחת אותם משם. עוד באותו נושא: במקום לחפש שקט – תני להם את מה שהם צריכים בין עמידה בניסיון לבין צחוק ממכאוב תלמידה של החיים ועל ניסיך שבכל יום עימנו מי לה' אליי כוכב הצפון "גרתי אז במושבה הגרמנית, וכולם הגיעו אלינו כי רק לנו היה מקלט. ישבנו ושמענו חדשות, אלדד נואם מצד אחד ובעלי מן הצד שני. ואז התברר שהממשלה החכמה שלנו סגרה את מעברות הירדן כדי שהערבים לא יוכלו לברוח. במקום לתת להם לברוח ולרוקן את הארץ מערבים חסמו להם את הדרך...". דעותיה של יעל איתנות בכל מה שקשור לזכותנו על ארץ ישראל. "שמענו על הקרבות שהיו על יד נבי סמואל, על הקרבות בגבעת התחמושת ועל כל הקרב פה בצפון העיר, והחלטנו שהדם הזה לא יישפך לשווא. החלטנו להרחיב את ירושלים. אספנו ארבעים משפחות, שתיים מהאצ"ל ואפילו מההגנה. רצינו להגיע עד עטרות, אבל הגענו לבית חנינא. החלטנו להקים יישובים לאורך כל הדרך עד רמלה, וכך עשינו. "בינתיים כמה חבר'ה הזקינו ומתו, כמה חבר'ה עזבו כי לא יכלו לעמוד בהצקות, ונשארנו שבע משפחות בבית חנינא ועוד שתי משפחות בשועפאט. מכל הסיפור אנחנו עדיין בבית חנינא". היכן היית ברגע שחרור הכותל? "עדיין לא נגמרה המלחמה, וביום רביעי הניפו דגלים על החומה. הדבר היחיד שאני מודה עליו לבגין הוא שהוא ארגן לנו שיירה שאיתה עלינו להר הבית ובה הוצגנו כמבקרים ומשחררים. אני זוכרת שעוד היו על הרצפה הרבה חללים, בעיקר ערבים. הכניסו אותנו דרך שער האריות אל מקום המקדש. לא התאפשר להגיע לכותל, משום שעוד נערכו שם קרבות. זו הייתה הפעם ראשונה בחיי שהייתי בהר הבית", היא מספרת בהתרגשות. מה הוא הרגע הירושלמי המכונן בשבילך? "כשיצאנו מהמקלטים וראינו את הדגל על החומה, זה היה רגע שאני לא יכולה לתאר את עוצמתו במילים. הרי למדנו את מילות שירו של אורי צבי גרינברג, 'אווירונייך יפציצו מעל עיר דוד ודגל ישראל יתנוסס מעל החומה', והנה ראינו בפועל איך הן מתקיימות! "ביום הזיכרון אנחנו עושים במוזיאון המחתרות טקס גדול לזכרם של פיינשטיין וברזני. הסיפור הטרגי בעיניי בתור חברת לח"י הוא סיפורו של אלכסנדר רובוביץ, כולו בן שש עשרה וחצי, שעוּנה על ידי הרשעים הללו ואיננו יודעים היכן קברו אותו. זה לדעתי הדבר הכי נורא שהם עשו בארץ". הכתבה המלאה, בגליון "פנימה" לחודש אייר. עוד לא נרשמת? לחצי כאן
