עוד יום במערכת מוסף הארץ / עדי גרסיאל מוסף 'הארץ' בשבוע שעבר, 76 עמודים מנייר משובח: במדור 'תוצרת הארץ' בודקת מאיה לקר את טענתו של משה פייגלין כי הוא "אשם" במנהג תליית הדגלים על מכוניות ביום העצמאות. היא מגיעה למסקנה ש"יכול להיות שלא ומאוד יכול להיות שכן", אבל לא שוכחת לציין כי "הייתה לו תרומה משמעותית. לליבוי השנאה בחברה הישראלית". שני עמודים אחר כך מספר לנו ניר חסון על מאבקם של תושבי בית צפאפא, "הכפר הפלסטיני שבדרום ירושלים", נגד הקמת אוטוסטרדה שתחצה את כפרם. מיד אחר כך כותב דורון רוזנבלום על ישראל ש"הודות לגניוס היהודי, שכללה את הקורבניות והפכה אותה לאמנות גבוהה". סייד קישוע מתאר אחריו: "חוויות מיום העצמאות בטירה – הכביש הריק, קולות הירי, הפחד לשלום הילדים...". בהמשך מרואיינים פרופ' רפי ולדן, חבר הנהלת 'רופאים לזכויות אדם'; בועז יכין, במאי ותסריטאי שכתב רומן גרפי על ירושלים בימי המנדט ולא שכח לתת מקום נרחב לפרשת דיר יאסין; המנצחת טליה אילן שנשואה למנצח סיני, מתגוררת בתל אביב ו"כבר חמש שנים שחוקרים אותנו לפני שייתנו לו אזרחות". פרופ' אריאל רובינשטיין, איש תורת המשחקים, מסביר מדוע לתחום שהוא חוקר אין שום משמעות בחיי היומיום או בפוליטיקה. הוא אמנם לא מזכיר אותו בשמו, אבל מאליה עולה דמותו של חתן פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, שמבסס את דעותיו הלאומיות גם על תורת המשחקים. מיד אחר כך מסביר הפילוסוף ההולנדי הנט דה וריס כי "אין דת בלי אלימות" ו"למה זו טעות להתנגד לאסלאם הרדיקלי". וורד לי מגלה לקוראים כי "בשנים האחרונות משגשגת בישראל הסתה גזענית על רקע מערכות יחסים בין נשים יהודיות לגברים ערבים". במדור האוכל מתפייטת רונית ורדי על מסעדה בכפר ראמה המבוססת על פירות בר. יש עוד, אבל נדמה שכבר הבנתם את הפרינציפ. מה שמפתיע במבט ראשון הוא דווקא כתבת השער 'מחלקה סגורה', שעוסקת בדרך שבה "התנהלה, על פי עדויות, מחלקה קטנה בבית הספר לניהול באוניברסיטת בן גוריון". זו כללה "התנהלות ברוטלית, התעללות נפשית... תלונות הדדיות לוועדת האתיקה ואפילו למשטרה". נותר רק לנחש מה היה קורה אילו לשערוריה הזו היה הקשר פוליטי, ואילו צעקות היו נשמעות במוסף הזה ממש על ההתערבות הגסה ועל החופש האקדמי הרמוס. בעצם, אין צורך לנחש, תשאלו ב'אם תרצו'. לצאת מהמסגרת / חני לוז מושג המסגוּר בשפה התקשורתית מתייחס להקשר שבו ניתן המידע לצרכניו. את אותה ידיעה ניתן למסגר באופן חיובי או שלילי. הרצח בבוסטון, למשל, ימוסגר כמעשה נורא בעיתונות של חברה נורמלית, אך בתקשורת המהללת את הטרור המסגור של הידיעה יביע שבח ותהילה למעשה ולמבצעים. התקשורת משפיעה לא רק על אילו נושאים יהיו על סדר היום, אלא גם על מה שתחשבו עליהם. מסגור הוא כלי סמוי, ועל כן חזק ביותר, להעברת השקפות ואג'נדה בלי שהציבור הרחב והתמים ירגיש. הנה כמה דוגמאות מהשבועות האחרונים: ביום ראשון הוצג הרב יעקב אריאל כמועמד לרבנות הראשית, כשחדשות ערוץ 2 הביאו חומרים מהארכיון כדי להציג את הרב כחשוך שאינו מוקיר את ערכן של נשים, שכן לדעת הרב לא צריך לעודד נשים להגיע לעמדות שלטוניות בכירות הכרוכות במשרות תובעניות שיפגעו בתפקודן בביתן כאימהות ורעיות. ביום העצמאות כתבות בערוץ 2 ו-10 סיפרו לצופים בדאגה רבה ובטון רציני וחמור על מפגע תרבותי וחינוכי: אלבום מדבקות ותמונות לילדים שהוציאה המועצה האזורית שומרון, ובו תמונות של "מנהיגים פורצי דרך". התמונות כוללות מנהיגי ישראל מדורות קודמים, כולל מפא"יניקים, שמאלנים, וכן, באופן מדאיג - גם מנהיגים עכשוויים מחלוצי ההתיישבות ביו"ש. ערוץ 2 שידרו מהארכיון קטעים של הרב אליקים לבנון, של דניאלה וייס ושל הרב לוינגר מחברון. בדברים המצוטטים נשמעות אמירות לגיטימיות לחלוטין, כמו זכותנו על הארץ וההתנגדות למהלכים כושלים של הממשלה - אך בטון נזפני ושלילי של הכתב המודאג, כאילו מדובר במפלצות שבין המן לוולדמורט. איסוף התמונות הפכה ל"הסתה פוליטית", לא פחות. גם תכניות להתייעלות בדיור לקראת הגיל השלישי שמייסדי היישובים ביו"ש מתקרבים אליו מוצגות ברשת ב' כאפליה לטובה של יו"ש, במקום לשבח את החשיבה החלוצית ולאמצה. אם לכל מגזר היה את כלי התקשורת שלו ברמה שווה פחות או יותר, היינו במצב של דמוקרטיה תקינה. שכל אחד ימסגר כראות עיניו. הבעיה היא שאותה קבוצה קטנה וקיצונית היא שנותנת את הטון בכל התקשורת האלקטרונית הארצית, ומכאן עד להשפעה ישירה על מדיניות – הדרך קצרה. השומרים של כלב השמירה / ישראל מידד גיליון 'צהר לשבת' של פרשת אחרי מות-קדושים כלל התייחסויות ללאו "לא תלך רכיל בעמך" ודן ב"זכות הציבור לדעת?", בהלכות לשון הרע, בתופעת התגובות ברשתות החברתיות ובהמלצות מהחפץ חיים. אחת העצות, של הרב איתן זן מראשון לציון, היא הקמתה של מועצת אתיקה בלתי תלויה "שתתן דעתה על תועלת מול נזק בפרסומים שונים". הרעיון, כידוע, שריר וקיים במידה גדולה במועצת העיתונות. אבל החברות בה היא וולונטרית ו'ידיעות אחרונות' למשל, כבר אינו חבר בה. באנגליה, בעקבות גילויי מימדי הציתות הבלתי חוקי לקווי טלפון על ידי עיתונאים, הבינו שבמשך 60 השנים האחרונות הוכח שפיקוח וולונטרי אינו עובד. כמה גופים שאמונים על הנושא גיבשו המלצות: לחייב גופי תקשורת להיות חברים במוסד הפיקוח; יש לקבוע בחוק אינסטנציה נוספת של בודק עצמאי; לפשט הליכי תלונה (הגשה, דיון, פסיקה וערעור). אינני בטוח שמסגרת רגולציה כזו היא הפתרון המיוחל. מה שכן, יש לאתגר את העיתונות שוב ושוב, ולאיים שאם ההפרות של הקוד האתי, העבירות על החוק וההתנהגות וכללי התנהלות לא-הוגנים ופוגעים ממשיכים, רק הם יהיו אשמים בהתפתחויות, ובראש וראשונה אותם ערוצים ציבוריים שמתוקצבים מכיסינו. הגיע הזמן לשמיים פתוחים גם בעולם התקשורת. ביקורת הנקרא "ממשלת שנאה והדרת חרדים" (כותרת ראשית ב'יתד נאמן', השבוע) רק לנו נדמה שכבר ראינו את הכותרת הזאת כמה פעמים בשבועות האחרונים? "אבסולוטלי מהמם: בקבוק אבסולוט שכולו תל אביב" (כותרת בynet על בקבוק מותג הוודקה שעוצב בהשראת חיי הלילה בתל אביב) כל אחד והגאווה שלו "חוף גבעת עלייה ביפו: הדחפורים עובדים והעולם שותק" (כותרת ב'הארץ') מחכים לכתבה דומה בשבוע הבא על הר הבית חדשות בחדשות שר התקשורת גלעד ארדן אישר השבוע את מינויו של שי באב"ד לתפקיד מנכ"ל הרשות השנייה. באב"ד (36) מילא מגוון תפקידי ניהול בכירים ב'צים', והוא בעל תואר שני בכלכלה ומימון. בכנס שעסק בסוגיית הון-שלטון-עיתונות אמר אלדד יניב מ'ארץ חדשה': "כשאני עבדתי ב'ידיעות' ידעתי שיש רשימות שחורות ולבנות, שבהן מטפל ראש הדסק... היום זה כבר גלוי. למו״ל 'ידיעות' יש את האנשים שלו בכל התפקידים המרכזיים בכלי התקשורת שהוא שולט בהם״. כך דיווח 'דה-מרקר'. מינויים: איתן מרקוביץ' יהיה עורך נענע10 במקום אורי באום-רפאל. טלי מורנו מצטרפת לצוות ההגשה של 'שישי' החדש.
