במבט ראשון יצחק ניר נראה כמו סבא חביב, מהז'אנר שמחלק סוכריות בבית הכנסת וצובט בלחיים של הקטנים. במבט שני, כמה דקות לתוך השיחה איתו, ניתן לזהות בין קמטי ההבעה שבפניו את אותה סמכותיות, קשיחות ונחרצות, כזו שנדרשת ממנהל בכיר בשירות בתי הסוהר. באווירה של פוסט חג החירות, אנחנו נפגשים עם אדם שקשור דווקא לצד השני של המשוואה. אדם שכמעט עשרים שנה מחייו עבד עם אנשים שחירותם נשללה, והשתדל להמתיק עבורם, עד כמה שניתן, את הגלולה המרה. היום, כשהוא בגמלאות, הוא מייעץ לאסירים טרם כניסתם לשערי הכלא והטיפים שלו, כך אומרים, שווים כל שקל. לסיים את המאסר בחיים יצחק ניר, 78, סיים את שירותו כסגן נציב שירות בתי הסוהר. הוא מילא שורת תפקידים בכירים בשב"ס, בהם מנהל כלא מעשיהו. לאחר פרישתו מהשירות הקים את חברת ש.י.א - שירותי ייעוץ לאסירים. הוא מעביר להם קורס מיוחד, פרי יוזמתו, טרם כניסתם לכלא. הקורס כולל: עצות כלליות כמו מה להביא לכלא, פרטים על נוהלי הביקור, איך להשתלב בחיי הכלא, איך להתנהג עם הסוהרים והאסירים כדי לשרוד, וגם הכנה לקראת השחרור. עורכי הדין דוד ליבאי, יעקב ויינרוט ובכירים אחרים בצמרת עורכי הדין בישראל, עובדים איתו ומפנים אליו את לקוחותיהם כאשר מתעורר צורך שכזה. רוב הלקוחות של ניר הם עברייני צווארון לבן שאינם מכירים את בית הסוהר מבפנים. הוא אמנם מסרב לחשוף את שמותיהם, אך על פי הפרסומים נמנו בין לקוחותיו שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון שנאסר בשל גניבת מיליוני שקלים, שר הרווחה לשעבר שלמה בניזרי שנאסר בגין קבלת שוחד, שר הפנים לשעבר אריה דרעי שישב בגין קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, הח"כ לשעבר שמואל פלאטו שרון שישב בגין קבלת דבר במרמה, עו"ד דורי קלגסבלד שהורשע בהריגה ברשלנות ועוד רבים. "אלה שהיו אצלי בהדרכה והכנה, קרוב לאלף איש אני מעריך, סיימו את תקופת המאסר שלהם חיים ובריאים", הוא אומר בגאווה ומוסיף: "לפעמים אי ידיעה של דברים פשוטים גורמת לאנשים להסתבך, ויש כאלה שאפילו לא מסיימים את תקופת המאסר בחיים". חובשי הכיפות שנשפטו למאסר מתעניינים אצלו בעיקר בנושאי מניין ותפילות, כשרות ושבת, ומטרתם היא להגיע כמה שיותר מהר לאגף שומרי המצוות, כי שם הם מוגנים יותר. גם עברייני מין רוצים להיות באגף הזה, כי שם אסירים אחרים לא יפגעו בהם כפי שנהוג לעשות לאסירים המואשמים בעבירות מסוג זה. אסירים דתיים מוכרים ומכובדים, שנכלאו במעשיהו במשך השנים, שובצו בחדרים קטנים יותר כדי לתת להם פרטיות ולמנוע חיכוכים מיותרים בינם לבין האחרים. לדברי ניר, בשב"ס חוקרים היטב מי המעוניינים להיות באגף שומרי מצוות ורב הכלא הוא הפוסק האחרון בעניין, לאחר שבודקים אם הם שומרים כשרות בבית, ואיפה לומדים הילדים שלהם. לפעמים אסירים מחכים חודשים עד שיתפנה מקום באגף, כי יש תחרות גדולה מאוד. מצד שני, אומר ניר, החיים באגף שומרי המצוות יותר קשים - אין עבודה כמו בשאר האגפים ולא מרוויחים כסף. יושבי האגף יושבים ולומדים כל היום, וזה לא קל. גם אין טלוויזיה ואי אפשר אפילו לראות חדשות. הצפיפות באגף זה, יחסית לשאר האגפים, גדולה יותר והמשמעת חמורה יותר. ניר מגנה בכל תוקף את התופעה הרווחת של עבריינים שאיש אינו מעלה בדעתו כי הם שומרי מצוות, שפתאום מגיעים לדיונים בבית המשפט כשכיפה לראשם. "זה חמור מאוד", הוא אומר, "זה משחק של עורכי דין. כל עו"ד מחזיק כיפה בכיס בדיוק בשביל מקרים כאלה. הם חושבים שכתוצאה מזה הם יקבלו הנחות בבית המשפט, אבל גם השופטים יודעים שזה בלוף ולא מאמינים שהפושעים הכי גדולים נהיים פתאום כולם דתיים". במהלך קורס ההכנה, מציע ניר ללקוחותיו שלא יתנשאו על האסירים האחרים ולא ינהגו כעשירים או מורמים מעם, אלא שיבינו שבכלא כולם שווים. "אם משה קצב היה עובר אצלי, הוא לא היה עושה שטויות כמו שעשה", מכריז ניר, "כל ההתעקשות שלו על בגד אזרחי הרגיזה את האסירים. כניסתו למעשיהו יצרה שנאה אצל האסירים האחרים, כי התנאים שלהם הורעו בגלל שהוא הגיע. עם כניסתו לקחו שני חדרים קטנים ועשו לו תא יותר גדול, יותר מרווח ממה שהיה קודם, ואסירים ראו את זה וקינאו. לפניו היה דשא סביב המבנים של האגף, אבל כשהנשיא לשעבר הגיע גידרו את הכול עם לוחות פלדה מסביב, כמו חומה פנימית בתוך מעשיהו כדי להגן עליו מפני צלמי פפראצי, ככל הנראה". היום, אומר ניר, כבר אין פרוטקציות לאסירים בכלא, אבל פעם היו. כשעופר נמרודי, מבעלי 'מעריב' לשעבר, ישב במעשיהו, הוא קיבל הטבות רבות, והמנהל שאישר זאת הסתבך לאחר שהאסירים האחרים התלוננו על כך בתקשורת. בעקבות הכתבות הוקמה ועדת חקירה שמצאה כי במשך שלושה חודשים נמרודי קיבל 143 ביקורים, מה שהיה לא חוקי בעליל. בסופו של דבר סילקו את מנהל מעשיהו והוא קיבל שישה חודשי עבודות שירות בגלל היחס לנמרודי. צילום: עופר עמרם שעתיים בצינוק ניר מתגורר ברעננה, נשוי לאסתר ואב לארבעה. יחד עם קבוצה של משפחות, עזבו בני המשפחה את בני ברק לפני חמש עשרה שנה. אבל מסורת חוג התלמוד של יום שני בערב ממשיכה גם ברעננה. הוא ניצול שואה, שהגיע מהונגריה בגיל 10 לאחר שהיה במחנה עבודה בווינה. אביו, שהיה חייל יהודי בצבא ההונגרי ועסק בעבודות כפייה בחפירת שוחות, נהרג במלחמה. האם נפטרה תוך כדי המלחמה מדלקת ריאות. יחד עם אחותו טובה, שהה במחנה הסגר עד סוף המלחמה. אחרי שנה בקפריסין עלה עם אחותו ארצה במסגרת עליית הנוער, ולמד הוראה בכפר בתיה עד הגיוס. בצבא היה מפקד גדוד בחיל התותחנים, שהשתתף ברוב המלחמות: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, יום הכיפורים, והיה גם מדריך בפו"מ שלוש שנים. ב-1982 הגיע לשירות בתי הסוהר כפנסיונר של צה"ל. בתחילה היה ראש אכ"א בשב"ס, אחר כך במשך שנתיים שימש כמנהל כלא מעשיהו. משם הגיע להיות ראש מינהל בתי הסוהר, ראש מינהל הביטחון, נשיא ביה"ד לערעורים, ראש מטה השב"ס וסיים כסגן נציב שב"ס, אחרי 17 שנה. כאמור, ניר לא צמח בשדרת הפיקוד של אנשי השב"ס, אלא הגיע לשם מהשירות הצבאי. כאשר מונה למפקד כלא מעשיהו, הרגיש שחסר לו ניסיון והוא חייב לחוות את החוויות שחווים האסירים. "לא הייתי מספיק מקצוען ולא רציתי לנהל בית סוהר מבלי להיות כזה. כשבאתי למעשיהו בימים הראשונים וסיירתי שם, הראו לי שלושה תאי צינוק. התפלאתי, כי זה בית סוהר שנחשב קל. אמרתי לשומר שיפתח את הדלת וראיתי תא קטנטן בגודל של מיטה, מקום לבית שימוש, דלת פלדה וחור בדלת כדי להכניס את האוכל. היה שם אור קטן מאוד שנכנס דרך הדלת. ביקשתי מהסוהר שיסגור אותי שם, אבל הוא נבהל ואמר שזה בלתי אפשרי. אחרי שאיימתי כי אפטר אותו, הוא התרצה. אמרתי לו 'תנעל ותחזור בעוד שעתיים', ישבתי שם והזעתי נורא. חושך, מחנק, ואתה רק יושב וחושב. כך הבנתי על בשרי מה זה לשבת בצינוק. כשיצאתי משם ביטלתי אותו, ועד היום אין צינוק במעשיהו. הסברתי לשב"ס שאם צריך לשפוט בנאדם לצינוק, הוא כנראה עבר עבירה כל כך קשה שהוא כבר לא מתאים למעשיהו". ועוד הנהגות חיוביות הנהיג ניר בכלא: אישור לבישת בגד אזרחי (שבוטל לצערו לפני שנה) ובניית חדרים לאסירים קשישים שלא יכולים להיות עם שמונה אנשים בחדר. בחגים הנהיג ניר חלוקת זרי פרחים לאסירים, עם איחולי חג שמח לחופשת החג. במשך הזמן הסוהרים התקנאו וגם הם קיבלו זר פרחים, ובסופו של דבר כולם, כולל אנשי הנציבות, קיבלו זרי פרחים הביתה. הזרים הגיעו הודות לחברת אגרקסקו, שתרמה להם את עודפי הייצוא. צילום: פלאש 90 אסירים 'מדברים' עם העצים וכמו בכל תפקיד ציבורי שבו משרת אדם דתי, יש לניר מבחר אנקדוטות מעניינות על השירות בשב"ס. "יום אחד נציב השב"ס החליט לבדוק את קורות החיים של כמה רבנים בשב"ס, כי התלוננו עליהם שהם לא יודעים להגיד את פרקי התהלים באזכרות והיו מגמגמים בטקסים. במהלך בדיקת התיקים האישיים שלהם הנציב ראה גיליון שבראשו רשום 'יורה יורה'. הוא קרא לי ושאל בתימהון "מה, הם עשו מטווחים?". בתקופת היותו בהנהלת השב"ס, שהו בכלא איילון עוזי משולם וקבוצה של עשרה מחסידיו, שעוררו גל מחאה אודות היעלמותם של ילדים מקרב עולי תימן בתקופה של קום המדינה. הקבוצה נכלאה לאחר שהייתה מעורבת בעימות אלים עם המשטרה, אשר במהלכו נהרג אחד החסידים. הם הושמו באגף ההפרדה והתפרסמו בכלא כבעלי שיגיונות שונים ומשונים. בחג הפסח למשל, הם קיבלו אוכל כשר למהדרין לפי בקשתם. מספר ניר: "זה היה ערב חג, הכול היה כבר מוכן לליל הסדר. אנחנו, ההנהלה, כבר רצינו ללכת הביתה להתארגן לחג עם המשפחות, כאשר פתאום מודיעה לנו הקבוצה של משולם שהם פותחים בשביתת רעב. כשניסינו לברר מדוע, הם הסבירו שסגן הנציב לא אישר להם לחגוג עם המשפחות את ליל הסדר, ובשל כך הם אינם יכולים לקיים את מצוות 'והגדת לבנך'. מיד הזעקנו את הרב קאפח מבני ברק. הוא בא לשם לדבר על לבם, אבל זה לא עזר. התקשרנו לרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל העמק, שהגיע ממש בערב החג, ב-12 בצהריים. הוא נכנס, ישב עם הקבוצה שעה שלמה והודיע לנו 'עוזי משוגע, לא יעזור שום דבר'. הרב משולם החזיר את כל המצרכים של החג והודיע בטלפון שהם פותחים בשביתה ושכל המשפחות יתייצבו ליד חומות כלא רמלה. שעתיים לפני החג התייצבו כל משפחות החסידים באוהלים שהקימו, כאשר הקבוצה של משולם שובתים רעב בפנים. זה היה חג הפסח של 1996". בהמשך אותו חודש שוב הודיעה הקבוצה על שביתת רעב. מנהל כלא איילון הסביר לניר: "הם רוצים לדבר אל העצים ואנחנו לא מאפשרים להם". ניר לא הופתע, לאחר שחשב קצת והבין שמדובר בברכת האילנות של חודש ניסן. "הוריתי להוציא אותם עם אזיקי רגליים לברך ליד העץ שהיה בחצר, וכך כל אחד יצא עם שני סוהרים, בירך וחזר. תוך חצי שעה הסתיימה השביתה. הם משוגעים, אבל צריך גם להבין אותם". בתקופת משפטו של הרוצח האוקראיני ג'ון דמיאניוק, היה ניר סגן נציב שב"ס ואחראי על ביטחונם האישי של האסירים. "ידענו שהוא חייב להישאר חי כדי שלא יגידו שאנחנו הישראלים רצחנו אותו בכלא. היו אז מצלמות בתא שיועד לו אבל לא סמכתי על זה, הרי אנשים צריכים להסתכל על המצלמות הללו. לקחתי תא גדול בכלא איילון וחילקתי אותו לשניים: דלת עם סורגים ודלת נוספת, כך שהסוהרים יכולים היו לראות כל מה שקרה אצלו ממרחק של שניים שלושה מטר ועוקבים אחרי כל דבר שהוא עושה. למי שביקר את העניין אמרתי - אל תקשקשו לי על צנעת הפרט, מה שחשוב כעת זה שהוא יישאר בחיים בשביל המשפט. הכנו עבורו גם חצר טיולים עם כמה אדניות ונתנו לו לגדל שם מלפפונים ופלפלים ועגבניות, כדי שיהיה לו עיסוק והוא יישאר נורמלי. היה חשוב לי שהוא יתפקד כשהוא בא לבית המשפט לדבר. שלא יהיה חולה. הסוהרים ששמרו עליו דיברו איתו אפילו שלא ידעו את השפה. הם גמגמו איתו, העיקר שלא ישתגע. כך היה שנה שלמה שבה הופיע לדיונים בבית המשפט. צריך לעבוד בשכל. מה הייתה הפאשלה עם בן זיגייר? מנהלי הכלא סמכו רק על המצלמות, וברגע ששעה אחת לא צפו בהן הבנאדם התאבד". היה מחדל בפרשת זיגייר? "זה לא בסדר שלא צפו את זה. כאחד מבחוץ, ברור לי שזה מחדל כאשר במשך שעה שלמה לא הסתכלו על מסכי הטלוויזיה ששידרו מהתא שלו. אולי אם היו מסתכלים היו יכולים להציל אותו. לאסיר בסכנת התאבדות צריך שגם עיניים יסתכלו עליו ולא רק מצלמות. יש תמיד התאבדויות בשב"ס, ולכן בתקופתי נקבע שאנשים שבסכנת התאבדות משכנים מול החדר של מפקד האגף. בתקופתי הייתה גם תופעה של אסירים שהיו מתאבדים בלילה הראשון בכלא ניצן. לכן אסרתי לקבל אסירים אחרי השעה חמש בערב, אלא רק בבוקר. בבקרים יש נוכחות של עובדת סוציאלית ומנהל שבודקים אם מישהו חשוד בהתאבדויות, וכך יכולים למנוע אסונות". כאדם דתי, לא הפריע לך להתעסק עם עבריינים? "לא. באוכלוסייה הזו יש נוכלים אבל יש גם אנשים טובים, אני לא מסתכל על האסירים כעבריינים. יש שם גם מהנדסים, מנהלי חברות, ח"כים, שרים לשעבר. אני מסתכל עליהם כבני אדם. לא אני עושה את החשבון מה הבנאדם עשה ומה לא, בשביל זה יש בית משפט. ברגע שהאסיר מגיע אליי, אני מתייחס לכל אחד באופן שווה ומנסה לסייע לו להעביר את הזמן ולדאוג שלא ייפגע ושיצא משם חי".
