רצף ימי הזיכרון וההודאה מסתיים השבוע ביום ירושלים, היום שהפך משום מה לחגם של הסרוגים בלבד. יש משהו מעציב בזה שרק אנחנו רוקדים ברחובות ואומרים הלל. ובכל זאת, תוצאות הבחירות האחרונות מעידות שהציבור הד"ל מסוגל למשוך אחריו את כלל הציבור, או לפחות חלקים מהציבור הכללי. זה תהליך שקורה, והוא מבורך, אבל זה גם תהליך מורכב. נראה לי שהרבה מהמחלוקות סביב נושא בחירת הרב הראשי קשורות למורכבות הזאת. לי באמת אין שום הבנה בנושא, וגם לא בדל של רצון להכניס את ראשי הקט בין הרים גבוהים – אבל כן רציתי לשתף אתכם בכמה מחשבות כלליות. צוהר לצוהר עדיין לא יצא לי לספר לכם, אבל בין שאר הדברים שלמדתי ואני לא עושה איתם כלום, כלול קורס מדריכות כלות חילוניות מטעם צֹהר. עשיתי את הקורס לפני שנים רבות, ולימדתי אולי ארבע כלות לפני שרבנות העיר שבה התגוררתי פסלה את בוגרות צֹהר מלשמש בתפקיד הרם. בכל מקרה, אני יכולה להעיד על הרוחות שנשבו במהלך ההכשרה. קודם כול, התחושה שקיבלתי הייתה שללמד חילונים יהדות זה כמו ללכת על ביצים. "כשם שמצווה לומר דבר שנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", נאמר לנו שוב ושוב. יש הטוענים שאת האמת שלנו תמיד צריך לומר באופן מלא וברור, והיא תדבר בעד עצמה. אולי לפעמים זה כך, אך גם באמירות מבוררות וזהירות יותר יש הרבה היגיון. תמונה אחת מגירוש גוש קטיף עדיין חרותה בזכרוני – אחד הרבנים נותן נאום נרגש מנהמת לבו לאחד ממפקדי הגירוש הבכירים. הנאום נלקח הישר מספרי הרב קוק (נדמה לי שזה היה משהו על נשמת כנסת ישראל), אבל אני זוכרת בעיקר את פניו הנבוכות והמבולבלות של המפקד החילוני, שלא הבין מה רוצים מחייו. אין מה לעשות - אם אתה רוצה שסיני יבין אותך, אתה חייב לדבר סינית. ואם לימוד ההלכות לכלה חילונית נעשה מתוך רצון שהנושא העדין הזה יתיישב על לִבה, ומתוך שאיפה שהיא תיישם את המינימום ההלכתי, צריך לחשוב היטב איך מעבירים את המסר, מה לומר ובעיקר מה לא. עבודה קשה נטלו לעצמם רבני צֹהר: להגיש את היהדות בצורה ידידותית, אך בלי לכופף את ההלכה. אני לא תלמידה חכמה, אך ההתרשמות שלי בזמנו הייתה שיש להם קווים אדומים ברורים, גם כשברור שהפסיקה לא תשביע את רצונו של הזוג חילוני. אגב, מסר נוסף שהועבר לנו השכם והערב היה חוסר הרצון המוחלט של צֹהר להתחרות עם הרבנות או להתעמת איתה באיזשהו אופן. ומעולם לא שמעתי מפי אף רב או מדריכה ביקורת כלשהי על המוסד הנ"ל. יופי של קעקוע?! והיו גם דברים ששמעתי בצֹהר ולא הסכמתי איתם. הדרכת כלות חילוניות כוללת שאלות כמו חציצה של קעקועים ופירסינג, ובאחד הימים המרצה סיפרה לנו על מדריכת כלות שהתפעלה מיופיו של הקעקוע של הכלה שלה. המרצה ראתה את ההתפעלות הזאת בעין יפה, כיכולת של המדריכה לצאת מעולמה הדתי הצר ולראות את היופי גם בקעקוע הפסול הלכתית. אני דווקא חלקתי עליה – מעבר לרצון לקרב, יש גם עניין שנקרא איסור חנופה. לוּ אותה כלה הייתה מביאה למדריכה קערה עם 'בשר לבן', אני בספק אם היא הייתה אומרת לה איזה ריח טוב עולה מהתבשיל. וכאן טמון הפח – עד כמה הרצון לקרב הופך לשאיפה לטשטש את ההבדלים? האם מאחורי הרצון להיות ידידותי למשתמש לא עומד לעיתים קצת רצון למצוא חן ולהראות שאנחנו לא דוסים מנותקים? ריקודי מה יפית, כפי שהם מכונים במקומותינו? אני, למשל, לא רואה יותר מדי קידוש שם שמיים בשירה של אולפניסטית בתכנית ריאלטי. המטרה שלנו היא לקרב את היהודים ליהדות, לא לסרס אותה כדי שתתאים לכולם. ומנגד, אולי גם המשיכה לקיצוניות השניה של ההתבדלות המוחלטת כדי להקפיד על חומרות לא תמיד נובעת מיראת שמיים צרופה, אלא מסוג מסויים של גאווה או חסר באהבת ישראל? אנחנו מאוד אוהבים לתייג: ההוא קיצוני, ההיא חפיפניקית, ההם ליברליים. אבל גם בתוך הספקטרום הדתי הרחב, החל מהחרדים ועד לבית הלל וצפונה, רק ריבונו של עולם יודע מה המניעים האמיתיים של הנפשות הפועלות. שבת שלום, אופנוענים והנה סיפור קטן ולא חדש, בדיוק על הנושא הזה. חבורת אופנועני הארלי דייוידסון נוהגת לערוך בשבת קודש טיולים ברחבי הארץ, ושבת אחת חשקה נפשם לתור דווקא את חבל בנימין. מסלול הנסיעה שלהם עבר בתוך אחד היישובים הדתיים, והם ביקשו רשות לעבור במקום. לאחר שהובן שהטיול יתקיים בכל מקרה, ולאחר לבטים רבים, רב היישוב הסכים שהחבורה תפתח את השער באופן ידני, אך בתנאי אחד - שיישארו לקידוש. אני מתארת לעצמי שהמראה היה הזוי לגמרי: עשרות אופנוענים, עם מעילי עור ושאר מרעין בישין, נעמדים בלב יישוב תורני באמצע השבת, שומעים בהתרגשות קידוש מפי הרב, וזוכים גם לקוגל ולדבר תורה. "זה בהחלט סיפור מורכב, ואף קיבלתי ביקורת מתלמידי חכמים ורבנים שאמרו שאני נותן לגיטימציה לחילול שבת". הודה הרב. ובכל זאת, הוא חושב שהוא עשה דבר טוב. "חלק מהאופנוענים התקשרו אליי לאחר השבת ואמרו לי שיש יהודים שזורקים אבנים וצועקים 'שאבס' - אבל אני הצלחתי לזרוק להם אבן לתוך הנשמה".
