יום ירושלים הקרב ובא מזמין אותנו שוב להיזכר בתפקידנו כציבור המאמין שמדינת ישראל הנוכחית היא אכן ראשית צמיחת גאולתנו. כמסכם את חגי אייר, מופיע יום ירושלים לאחר יום העצמאות ומסמן בזה את מטרת העצמאות. באמת אין עצמאות בלי ירושלים. לא רק ירושלים הממשית חסרה לנו משך אלפי שנים, אלא בעיקר התוכן המקודש של ירושלים שבטבורה עומד המקדש אורו של עולם. השיבה שלנו לירושלים, 19 שנה לאחר הכרזת המדינה, מסמלת יותר מכל את השלב השני בגאולתנו – אותו שלב של הפחת הנשמה והתוכן בתהליך הגאולה לאחר שהגוף כבר חי וקיים. ריקוד הדגלים הססגוני ברחובות ירושלים מטפח את הגאווה הלאומית שלנו שהיא בהחלט גאווה חיובית ונצרכת עד מאד אלא ששוברו בצדו. ריקוד הדגלים היה מאז ומעולם הפנינג ענק של הסרוגים והסורגות. די קשה למצוא היום חילוני אפילו ממרכז המפה הפוליטית הישראלית וימינה בין עשרות האלפים. כאילו שירושלים שייכת למחנה פוליטי כל שהוא. וכך השמחה בירושלים ביום חגה מהולה בצער על רבבות אחינו שעדיין לא שמחים בשמחתה ועל אלו שלא ביקרו בה מעולם. כמובן שמצווה לבוא ומשפחות רבות מוצאות את הזמן והכוח להגיע בנוכחות מלאה לקיים את הפסוק "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו כי חג ה' לנו". וכשאתה מגייס את מיטב זיכרונך מימי ירושלים שחגגת כבחור ישיבה, ועוסק עם משפחתך בענייני דיומא ומסביר לילדיך את עניינו של היום שכולו כללי מתחילתו ועד סופו, אתה נבוך אל מול הסקטוריאליות המופגנת בלי כוונה מכל רחוב וסמטה. הקונצנזוס שדיברת עליו בסעודת החג לא מוקרן כלל מרחובותיה של ירושלים. באותו יום ירושלים בה צעדנו בהרכב משפחתי מלא, והגענו אל ההפנינג הדתי- לאומי, נזכרתי מיד בספרות הילדים החרדית העומדת תחת "ועדה רוחנית" כזו או אחרת – בה כל הדמויות הנורמטיביות (שאינן עובדי תברואה, דוורים, נהגי אוטובוס וכו') הן דמויות חרדיות אשכנזיות-ליטאיות בלבד כאילו אין בעולם יהודים אחרים. אך מיד ניחמתי את עצמי בשיח פנימי ואמרתי "טוב זה לא אותו הדבר. אנחנו לא יצרנו את המצב הזה". הסאוונה המרעישה של הנחמנים שתפסו טרמפ על האירוע הסיחה את דעתי ושוב לא עסקתי בשאלה עד למחרת כשנזכרתי ביום האתמול. שחזרתי את מחשבותיי אחת לאחת, כולל אותם דברי נחמה ומיד פתחתי במונולוג ושאלתי את עצמי "האם באמת לא יצרנו את המצב הזה?" האם עשינו "פנים אל פנים" לכבודה של ירושלים? האם הצעתי לחבר הכי טוב שלי מהמילואים לבוא עם משפחתו "רק פעם אחת כדי לראות איך זה"? האם השתמשתי ברשתות החברתיות כדי לקדם את המטרה הקדושה הזו? האם פרסמתי איזו הודעה קטנה בקבוצות המייל שאני חבר בהן? אם נהרהר בדבר נמצא שלא מדובר רק בירושלים. אני יודע שיש כמה אנשים ששמחים בכך, אבל האם זה טוב לעם ישראל שקרית ארבע הופכת עם השנים לעיר של דתיים בלבד? כאילו שהאבות והאימהות הם רק שלנו. זה באמת טוב וחשוב להגיע לירושלים בכלל ובפרט ביום חגה. אין ספק שזו מצוות היום, אך אם נשכח ביום זה את רבבות אחינו שבשבילם זה עוד יום של חול, לא יצאנו ידי חובתנו כלפי ירושלים. אולי יש בנו איזו עיקשות פנימית שמסרבת לדבר על ירושלים "כי על ירושלים אין מה לדבר", שהרי כולם מאוחדים סביבה בשל היותה בירת המדינה. אך הרחוב מוכיח ההיפך. הקונצנזוס קיים אי שם באופן בסיסי ועדיין חסר הממד העמוק שאותו אנו נקראים לפתח. הנביא אומר "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוגה צידקה וישועתה כלפיד יבער" (ישעיה סב, א). במילים אלו מתאר הנביא את ההבטחה האלוקית לעשות את ירושלים הנושא של הגאולה. משמע מהדברים, שציפיית הדורות לבניין ירושלים לא מספיקה לעורר את בני דור הגאולה לשים את ירושלים במרכז ובעקבות החולשה הזו "נאלץ" הקב"ה להיכנס לתמונה ולשים את ירושלים במקומה הראוי לה בתודעה הישראלית. וככל דברי הנבואה, גם דברים אלו מסמנים לכולנו מטרה ומזמינים אותנו לקחת בה חלק פעיל. אולי חשבנו שעל קדומים צריך לדבר ואת רחלים צריך להסביר ולא שיערנו שנצטרך לדבר על ירושלים, אך הנביא אומר לנו לפני אלפי שנים שיגיע דור בו נצטרך להסביר לעם ישראל מהי ירושלים. האזרח הישראלי הממוצע אולי גר בה, מטייל בה ועורך בה קניות אך לא מבין בכלל את משמעותה. זה לא בדיעבד שאנו צריכים לדבר על ירושלים. מדברי הנביא עולה שזהו סדר הדברים. ירושלים אינה מובנת מאיליה. צריך לבחור בירושלים. ריקוד הדגלים הוא דוגמא מצוינת לחינוך הילדים לאהבת האומה. הילדים שישתתפו בריקוד הדגלים הם אותם ילדים שירושלים היא המרכז של ביתם ואומר החיים של הוריהם. דווקא להם זו הזדמנות נפלאה לראות במוחש כמה עם ישראל זקוק להם כאוהבי ירושלים, וכמה חשובה דריסת הרגל הפעוטה שלהם הקובעת עובדה מול החולשות מבית והמעקשים שמבחוץ. להאמין בראשית צמיחת גאולתנו זה לראות את הקב"ה כמוביל של כל המהלך הציוני עם כל מה שעדיין חסר. זה ליישב את הארץ ובמיוחד את המקומות הפחות נחשקים בציבור הכללי. זה לא לשכוח שמכוחו של העם כולו אנו באים – גם מכוחם של אלו המתכחשים לזיקתם-זיקתנו לירושלים. זה לקחת אחריות על העם כולו, זה לקחת יוזמה ולדאוג שכבר השנה תתברך ירושלים באותם בנים שמעולם לא ביקרו בה ביום זה אם בכלל.
