יום שלישי בבוקר, ראש חודש סיוון תשע"ב, כמו בכל ראש חודש התפילה היתה שמחה, אומרים את מזמורי ההלל בשירה וריקודים. לאחר סיום התפילה אחד הרמי"ם בישיבה מודיע שהלימוד היום יהיה לעילוי נשמת משפחה שלימה שנהרגה הלילה בתאונת דרכים ונשארה להם רק בת אחת קטנה. אני מייד הולך להתעדכן. אני רואה את הכתבה הבאה: "טרגדיה מזעזעת התרחשה הלילה בטבריה: משפחה שלמה, הורים ושישה מילדיהם, נהרגו בדרך לטבריה, בעת שאיבדו שליטה על מכונית בה נסעו, רק ילדה אחת מבני המשפחה, שרדה את התופת. לאחר עבודה קשה ומחרידה של כוחות ההצלה, חולצו מהרכב המפויח, גופות ההרוגים" אני קורא את הכתבה וחוזר עליה עוד פעם, ה' ישמור! מיד עובר לי בראש הסיפור של משפחת שאער שרק לפני פחות מחודשיים נשרפו כל ששה מתוך שבעה בני המשפחה בלילה אחד, מחריד! אחרי כמה דקות עולים מבזקים באתרי האינטרנט השונים שהמשפחה שנהרגה בתאונה המחרידה היא מהישוב בר יוחאי. אני מתחיל לחשוש שאולי המשפחה שנהרגה היא משפחה שאני מכיר, אבל באתרי החדשות אין עוד פיסת מידע שיכולה לעזור לי לגלות מי המשפחה. כמה דקות מאוחר יותר, חבר מודיע לי במילים האלו את ההודעה הקשה ביותר "המשפחה שנהרגה הלילה בטבריה הם משפחת אטיאס". אותו חבר הנחית עלי את הבשורה הקשה תוך כדי אכילת ארוחת הבוקר. אלישיב ונריה נולדו ביחד כתאומים, למדו ביחד במשך כל השנים (עד השנה האחרונה שאז למדו במקומות שונים) ועלו בסערה השמימה יחד ביחד עם בני משפחתם, בראש עבר לי הפסוק "הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו...", אני מנסה לעכל את הבשורה הקשה ששניים מחברי הטובים כבר לא נמצאים איתנו, הם הלכו עם כל המשפחה והשאירו אחות אחת כדי שתמשיך את האור והחסד שהמשפחה הייתה עושה תדיר. הדמעות פורצות והמחשבות רצות, הבוקר כשאמרנו בתפילת שחרית את ההלל קראנו את הפסוק "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" זה יקר וקשה, לה' להרוג את חסידיו. אני חוזר על הפסוק פעם אחר פעם. רק קרוב לשעה 14:00 פורסמו שמותיהם של ההרוגים בתקשורת. חבר מסביר לי שכנראה לקח הרבה זמן לזהות את הגופות. באתרים השונים באינטרנט מתפרסמים תמונותיהם של המשפחה. אני רואה את תמונותיהם של אלישיב ונריה חברי הטובים ועדין לא מצליח לעכל את האסון הנורא. ההרגשה היתה שהיום הזה לא יגמר לעולם, כל דקה נדמתה כשעה, ושעה נדמתה כנצח. בצהרים אני מתפלל מנחה ופתאום הרגשתי את המילים של הברכה השנייה בתפילת העמידה צועקות אלי, כאילו מבקשות שאני אכוון טוב טוב לכל מילה. הרגשתי שהמילים צעקות מתוך הסידור, ואני קורא אותם עם דמעות בעיניים, "מחייה מתים אתה... מחייה מתים ברחמים רבים... ומקיים אמונתו לישני עפר... מלך ממית ומחיה... ונאמן אתה להחיות מתים... מחייה המתים" ברכה שרובה עוסקת בכוחות ה' להמית את בני האדם אבל גם לחיותם, ובזה אנחנו צריכים להאמין בכל לב. אני נזכר גם בשלושה עשר עיקרים שאומרים בכל בוקר בסיום התפילה "אני מאמין באמונה שלימה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו..." פתאום אני דווקא ברגעים הקשים האלו עם כל העצב והגעגוע מתחזקת האמונה בה' יתברך. במשך כל היום אני מנסה לברר מתי תהיה הלוויה ואף אחד לא יודע שעה מדויקת, אבל דבר אחד יודעים שהלוויה תהיה בערב. בדרכי מהישיבה (השוכנת ליד טבריה) לצפת, אני עובר במקום שבו אירעה התאונה במקום נמצאות ניידות משטרה ועוד אנשים רבים שבאו לראות מקרוב את המקום, חבר מסביר לי שהרכב של משפחת אטיאס עלה על גדר ההפרדה שנמצא באמצע הכביש, עבר עוד גדר בצד הכביש ונפל לתהום, אני מבין שבאמת קשה להינצל מכזו תופת, אבל בדרך הטבעאין אפשרות להסביר איך רחל אפרת שרדה, הצליחה לצאת מהמוות הזה "רק" עם פציעות קלות. ושוב האמונה מתחדדת, עלה רצון מאת הבורא. כמו שהקב"ה החליט להרוג את כל המשפחה הוא גם החליט להשאיר שריד. אני מגיע לבית ומיד מחפש באלבום התמונות תמונות שרואים בהם את אלישיב או נריה. אני מוצא כמה תמונות, מסתכל בהם ומתחיל לבכות. אני מוצא תמונה אחת שנריה אטיאס עומד לידי עם חיוך גדול (מלפני כ- 10 שנים), תמונה של אלישיב לבד. תמונה מיוחדת שמצאתי היא תמונה שצולמה כשנתיים וחצי לפני התאונה. הילד מוישי הולצברג שהוריו נהרגו בפיגוע בבית חב"ד במומבאי הגיע ביחד עם הסבים שלו לעשות חלק'ה בקבר הרשב"י במירון, אני הייתי שם וצילמתי ובאחת התמונות רואים את מוישי עם סבא שלו ובצד רואים את אלישיב אטיאס. כמה אתרי אינטרנט מבקשים ממני שאצלם בלוויה, אבל אני עונה שאני לא אצליח לעשות את זה מרוב הכאב בגלל הקרבה למשפחה. בערב אני מקבל הודעה "בשעה 21:30 תיערך הלוויה של משפחת אטיאס" אני מגיע לבית העלמין בדיוק כשנכנסים האמבולנסים של זק"א עם גופות ההרוגים בפנים. מסביבי עוד מאות אנשים שכמוני מתקשים לעכל את הבשורה המרה. אין עיין שנשארה יבשה במהלך כל הלוויה. כולם בוכים ומתחבקים, תומכים אחד בשני. כמה אנשים התעלפו במהלך הלוויה. במשך כשעה אומרים הספדים וכל הנוכחים עם דמעות בעיניים. בסוף ההספדים רב העיר צפת, הרב שמואל אליהו, לוקח את המיקרופון ואומר שבשעה כזאת צריך להתחזק ואז הוא צועק את סדר קבל עול מלכות שמים וכל הקהל צועק אחריו בבכי (שמע ישראל, ה' הוא האלוקים, ה' מלך וכו'). אחרי הלוויה, אני עומד ליד הקברים הטריים ביחד עם עוד עשרות אנשים ואף אחד לא מוציא הגה מפיו, כולם מסתכלים על הקברים בוכים, בוכים ובוכים. חודש עבר מאז ששמונה מבני משפחת אטיאס נהרגו ואני עולה לבית העלמין עוד פעם. בפעם הקודמת, כאמור, הגעתי ללוויה בלי המצלמה שלי, הפעם אני לוקח איתי את המצלמה ועובר קבר קבר ומצלם. ושוב הדמעות פורצות. אני לוקח כמה צעדים אחורה ומצלם את השורה הארוכה של הקברים. מראה מצמרר! שורה ארוכה של שמונה קברים שעל כולם תאריך זהה ושם משפחה זהה. בזמן שאני עומד שם מול הקברים מגיעים עוד כמה אנשים, עומדים מול הקברים ואף אחד לא מדבר, דממת מוות כולם בשקט מוחלט. ת.נ.צ.ב.ה
