"לכה דודי", הנשמע בליל שבת, הוא השיר והנעימה המרגשים ביותר מבחינתי.
דומני, שאני מבטא בכך גם את רחשי ליבם של רבים וטובים. אחרי המולת כל השבוע, הדקות האחרונות של טרם כניסת השבת, הסידורים האחרונים, הדלקת הנרות ואחריה.. "לכה דודי". רגע של שלוה, רגע של חשבון נפש על ימי השבוע . וכן. רגע של התעלות.
זו בדיוק הסיבה שכבר מהרגע הראשון מתחברים להצגה הנפלאה של אפרת קוזין "נוסעת בחלל הפנוי". הדלקת הנרות, כניסת השבת, קדושת השבת כשברקע "לכה דודי" מיד מחברת הזדהות.
יופייה של ההצגה הוא בדילמות עימן מתמודד זוג דתי. אבל לא רק זוג דתי שומר מצוות. לעיתים , יכולים אלו להיות אנשים בודדים שגם להם מחשבות ותהיות, או בני משפחה "ותיקים" בשנות נישואיהם.
קחו לדוגמא את הדילמה של משלוחי המנות בפורים. האם נכון לשלוח לעשרה או עשרים חברים שכונתיים או להסתפק בשניים לפי ההלכה ואת השאר להשאיר לחברי בית הכנסת לעשות? נשמע מוכר? כן.
גם זו נקודה בחלל הפנוי. או קחו דוגמא אחרת. צאת השבת. סופרים כוכבים? מסתפקים במידע בעיתון על מועד צאת השבת? או שמא נותנים לשבת עוד כמה דקות של נחת.
נקודות אלו ואחרת מועלות ברוב כשרון וטעם בכתיבה של אפרת ובהצגת הדברים תוך הסתמכות לכאורה על זוג דתי צעיר אהרון ואורית, להם שני ילדים (אחד עם שם "מתנחל" משהו והשני כמובן יונתן - אחד השמות הפופולריים בישראל), שבאים חשבון עם החיים.
כשרונה של אפרת, להביא בהצגת יחיד את כל הדילמות תוך כדי שהיא משנה מקום, מועד וזמן הוא נפלא ומרשים. משחק הקוביות גאוני וחבל שלא מספיק אנשים נחשפו לכשרון ולעוצמתיות של תוכן ההצגה. חמישים דקות של הנאה ומחשבה.
