"ציפיתי שהוא יבין לבד, שהוא צריך לשטוף את הרצפה! אחרי שעבדתי כל היום, זו ציפייה מינימלית, אם אני צריכה לבקש ממנו, זה כבר לא שווה לי…..". **** לעיתים נדמה כי הציפיות שלנו (ושלא לדבר על הדימיונות.) הן המתכון הבטוח לנפילות. אמר לי פעם בעל בתסכול, "אני מצפה, שכשאני חוזר מהעבודה אשתי תכין לי כוס קפה, וזה מתסכל כל פעם שהיא לא חושבת לעשות בעבורי כזה דבר קטן...". ואני שואלת בחזרה, מדוע כל כך קשה לומר לה זאת בפשטות – "אשמח לכוס קפה, תוכלי בבקשה להכין לי?". פעמים רבות אנו שומרים את הציפיות שלנו בתוכנו. אך חשוב שנבין, כי כשאנו עסוקים בציפייה הנסתרת בתוכנו, במקום לתאר ולבקש זאת במילים, ברוב הפעמים אנו מכינים מראש את הבור אליו ניפול ביחד. אנו שונים זה מזו. לכן, סביר כי קשה יהיה לה או לו "לנחש" או "לנבא" מה את/ה זקוק/ה ורוצה, אם לא תגיד/י. אם לא תשתפ/י, תתאר/י, או תסביר/י. ציפיות הן טבעיות ונורמליות בתוך המערכת הזוגיות. כולנו מצפים, רוצים, חולמים ומדמיינים, אך כאשר הציפיות והאכזבות הופכות להיות החלק העיקרי בקשר, כנראה שמשהו לא פועל נכון. לעיתים הציפיות הופכות גם לחלומות ולפנטזיות שלא באמת מתאימות ליכולות של בן או בת הזוג או שהן אינן מדוברות ונצורות בתוכנו בלבד. העיסוק המתמיד בציפיות שלי מבן או בת הזוג, עלול להרחיב בתוכנו את תחושת החוסר ו"האין" שבקשר. העין שלנו מתמקדת במה שאנו מצפים וטרם מתרחש, ובכך היא מחזקת את תחושת החסר, ומצמצת את המבט על ה"יש". נמשיל זאת לכלים. כל ציפייה יוצרת בתוכנו "כלי" מסוים. כלי המיועד לקלוט לתוכו את מימוש הציפייה בפועל. ברגע שהכלי הזה לא מתמלא, כלומר, כשהציפייה לא מתממשת, הכלי שלנו מתמלא במשהו אחר – באכזבה. ברגשות שלילים של כעס, תסכול, מרירות ובדידות. בדרך זו וכתוצאה מכך, אנו מפספסים פעמים רבות דברים טובים אחרים שבמציאות. כמו שאמרה לי אישה יקרה: "אני כל כך הרבה פעמים מחמיאה לו על העזרה שלו עם הילדים, אך את זה הוא אף פעם לא שומע… הוא רק מתלונן שאני לא מודה על כך שהוא עובד שעות רבות לפרנסת המשפחה". לא פעם, כיוון שאנו עסוקים בציפייה הספציפית שלנו (למשל בהכרת תודה לשעות העבודה הרבות) אנו לא פנויים לקלוט וליהנות מדברים טובים אחרים. לבקש לעומת לצפות בואו ננסה להודות על האמת, על אף שהיינו רוצים שזה יהיה אחרת – בן/בת הזוג שלנו, אינם קוראי מחשבות. הוא אינו יודע מה את רוצה, צריכה או מצפה, אם לא תאמרי לו… וכך גם היא. אז נכון שכולנו היינו שמחים "שהוא יבין לבד" או "שהיא תרגיש אותי", אך בפועל, המציאות היא שונה. אנחנו שונים. שמעתי נשים רבות הטוענות: "אם הוא יבין לבד זה סימן שבאמת אכפת לו! שהוא באמת השקיע זמן וחשב עלי…". (וכן להפך..). אבל- אם נעמיק בכך, אפשר לפרש את הדברים בדיוק אחרת. מה יותר מעיד על אכפתיות מאשר המוכנות למלא את בקשותינו, לקיים את הרצונות האחד של השני?! ביקשת ממנו שיקנה זר פרחים לשבת, והוא קנה? איזה כיף! אכפת לו ממך. אמרת לה שתשמח לקבל ממנה כוס קפה, והיא הלכה להכין? תראה כמה אכפת לה ממך! הרי כבר אמרו חז"ל: "גדול המצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה…". כך שאם ביקשת מאשתך והיא עשתה זאת, על אף שלא ניחשה זאת בעצמה… זה אדיר! זה מקסים! אכפת לה ממך, באמת… זהו בעיני סימן אמיתי לאכפתיות והתחשבות. התאמת הציפיות ליכולות יחד עם כל הנאמר עד כה, חשוב שהציפיות יהיו מותאמות ומכבדות את היכולות של בן או בת הזוג שלנו. הציפייה למשל שבן הזוג יארגן בעבורי מסיבת הפתעה של מאה איש, כשהאופי שלו הינו הפוך לחלוטין מכך, מראש מכינה בעבורו ובעבורנו חוויה של אכזבה וכישלון. בן הזוג שלך מוכשר וטוב לב בהמון תחומים, אך מסיבות הפתעה שכאלו, אינן הצד החזק שלו... לא פעם, כשאנו מרוכזים בציפיות שלנו, במה שטוב ונכון בעבורנו – אנו מצמצמים בכך את החופש ואת מרחב הפעולה של בן או בת הזוג ליזום ולעשות כפי מה שמתאים לו, כפי מה שהוא היה רוצה לתת, בהתאם לאופיו. כיוון שבן הזוג הוא יודע ומרגיש שיש ציפיות רבות שעליו למלא, ואם לא יצליח – יגיעו שוב האכזבות והמריבות, ממילא אין לו או לה את האפשרות לחשוב בנחת, לפעול וליזום מתוך עצמו… הוא כבר יודע מראש כי סביר שהוא יאכזב, ואין לו את הכוחות לנסות ולהעניק ממה שהוא אכן מסוגל (או מסוגלת) ויכול. כך למשל אם בן הזוג היה שמח להכין דווקא ארוחת ערב רומנטית לך ולו לכבוד יום הולדתך, הוא ירגיש שאין לו מקום לעשות את זה מחשש שאת תצפי למשהו אחר ותתאכזבי… **** תקשורת פתוחה וכנה, בקשות הדדיות, ציפיות גלויות וריאליות תורמות לקשר הזוגי כיוון שהן מאפשרות לנו להצליח. הן מסייעות לנו ללמוד האחד את השני מבלי שנצטרך לנחש, וליפול בדרך. כשאני מבקש מבת הזוג שלי, ובכך מסייע לה לתת לי (מבלי להכין לה בור של ציפייה סמויה…), אני מסייע לה, לי, ולנו. כשאנו מתאימים את הציפיות ליכולות של בן הזוג אנו משדרים בכך כי אנו מכבדים אותו. אנו מאפשרים לו או לה, להיות הוא בעצמו. אז נכון שזה לא תמיד קל, ועדיין מתחשק לנו שלפעמים "יבין לבד…", ויממש את כל החלומות שלנו, אך זוהי הדרך האמתית שלנו לבנות. לדבר, לשתף, לספר, להשתדל ולהתאמץ האחד בשביל השני, מתוך עין חיובית, שיח, והנאה מהטוב. בהצלחה! אודליה מימון (MA), טיפול זוגי ואישי והנחיית קבוצות, מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים". otsarpnimi@gmail.com
