שבת בצהרים, כל בני המשפחה נחים בחדריהם. אורית נהנית מהשלווה, קוראת ספר שכבר מזמן רצתה להגיע אליו. את השקט מפר צלצול טלפון חלש. "בטח טעות במספר", היא חושבת. אחרי כמה שניות, נשמע קולה של שלומית, אחותה הגדולה, "הלו?".. אורית מופתעת, לרגע מתבלבלת, שבת היום, לא? וזאת שלומית, נכון? מה? מדברת בטלפון? אורית קמה מהספה, מתקרבת לדלת של המרפסת. היא רואה את שלומית יושבת, שמיכה על ראשה ומדברת, כנראה שלא לעצמה. העולם מסתחרר סביבה, קולות רבים מדברים בתוך ראשה. יכול להיות ששלומית, אחותה הנערצת, הצדיקה, מדברת בטלפון? מחללת שבת? ואם כן, מה לעשות עכשיו? לספר לאבא ואמא? לדבר עם שלומית? אורית נכנסת לחדרה לא רגועה, הספר כנראה יחכה לשבת הבאה. הסיפור הזה סופר לי על ידי הרב דבירי, רב של יישוב קטן בשומרון. שלומית ואורית הן שתים מבנותיו. הרב דבירי הגיע אלי יחד עם אשתו, תרצה, אחרי שיחת טלפון נסערת ודחופה. כשאנחנו יושבים בחדר הטיפול, הוא מספר את סיפורו בשטף ולעיתים קולו נשבר. אשתו מחזקת את דבריו מדי פעם ומוסיפה משפט פה ושם. זה סיפורה של משפחה נורמטיבית ומכובדת מהמגזר המכונה חרד"לי, האב הוא כאמור רב ואשתו תרצה מחנכת באולפנה ידועה. לבני הזוג שבעה ילדים, רובם נשואים. שלומית בתם היא בחורה בת 21. לאחר שסיימה שירות לאומי, היא התחילה ללמוד חינוך מיוחד במכללה וגרה בבית. בזמן האחרון גם הגיעו הצעות להיכרויות. יש לה עוד שני אחים צעירים, ביניהם אורית בת ה-16, תלמידה באולפנה. לפני כמה חודשים, הם החלו לחשוד שמשהו עובר על שלומית. היא התחילה להסתגר יותר בחדרה ונעלמה לערבים שלמים. אחרי שניסו לדבר איתה והיא התחמקה, פרצה אורית אחותה בבכי וסיפרה את המקרה על המרפסת מאותה השבת. מאותו רגע עקבו ההורים אחרי חשבון הטלפון והמייל של שלומית, הם גילו שהיא כמובן מדברת בשבת ושיש לה קשר עם בחור אחד. הם נזכרו שכמה חודשים קודם לכן, בחופשת הקיץ, שלומית נסעה לטיול עם "חברה" למשך שבוע. במייל שלה התגלו תמונות שלה מחובקת עם בחור, וכך התברר עם מי היא היתה באותו שבוע חופש. ההורים דאגו לשלומית ובדקו מיהו הבחור. לאחר בדיקה מהירה באינטרנט, חשכו עיניהם. הבחור מגיע ממשפחה דתית, אך מאז שהיתה כיפה על ראשו עבר זמן רב בו הספיק להסתבך עם החוק ולהישפט על עניינים כספיים. רק בשלב זה ההורים המודאגים קראו לשלומית ועימתו אותה עם הדברים. היא נפתחה והודיעה להם שאינה מאמינה יותר, שהיא כבר מזמן לא שומרת שבת וכשרות ושהיא בקשר עם אותו בחור ושמחה על כך. היא לא רצתה לשמוע את ההאשמות כלפיו ולא היתה מוכנה לחשוב על פרידה ממנו. בשלב זה ההורים פנו אלי ונפגשנו. בשיחה איתם עלו תחושות מעורבות. מצד אחד, דאגה אמיתית לשלומית ופחד שתיפגע ומצד שני- כעס על ההחלטה שעשתה, תחושת כשלון חינוכית וחרדה מתגובת הסביבה. לאחר הפגישה הזאת, ביקשתי להיפגש בנפרד גם עם בתם. שלומית הגיעה לפגישה לבדה וסיפרה על הצד שלה בסיפור. מסתבר שמאז ומעולם הרגישה חריגה במשפחה, תמיד חשבה שהיא לא מספיק חכמה או מוכשרת ולא גורמת נחת להורים שלדבריה דרשו ממנה יותר משיכלה לתת. כל השנים חשה שאינה מצליחה לרצות אותם עד שנשברה ומצאה לעצמה דרך אחרת. היא אומרת שהיא שמחה בהחלטתה ושאינה רוצה לחזור או לוותר על החבר שלה. הפגישה הבאה נעשתה בפורום מלא, שלומית ושני הוריה יחד איתי. בתחילת הפגישה הבאתי את התמצית של שתי הפגישות הקודמות ואז נפתח הסכר, גם ההורים וגם שלומית אמרו את שעל ליבם. עם הכוונה שלי, פתאום נשמעה התמונה המלאה. כל אחד מהצדדים הביא את חרדותיו וקשייו, את התסכולים וגם את הדאגה והאהבה ההדדית. שלומית חשה שבאמת ובתמים דואגים לה ואוהבים אותה וההורים שמעו לראשונה על הקושי והרצון לרצות אותם. מאז אותה פגישה, ערכנו פגישות נוספות משותפות וצפו זיכרונות ומשקעים מהעבר. שלומית אמרה שמעולם לא חשה כל כך קרובה להוריה והם מצדם הצרו על כך שמעולם לא אמרו באופן ברור עד כמה הם מעריכים אותה. הטיפול הסתיים לאחר מספר חודשים, אפשר היה לראות איך קשר חדש נרקם בין ההורים לשלומית ונבנתה ביניהם מערכת יחסים בוגרת והדדית. הקשר עם הבחור הוקפא לעת עתה, שלומית לא התחייבה לגבי המשכו, אבל היתה פתוחה לשמוע גם מה הסביבה חושבת עליו. למרות שכל אחד מהצדדים נשאר כמו שהוא, הקשיים עדיין היו קיימים, הכל כבר נראה אחרת.
