השבוע, המדור "עניין אישי" פוגש את משה מושקוביץ (מושקו) , 88. תושב משואות יצחק. נשוי ליעל ואב לשלושה, סב ל15 וחובק 38 נינים. יו"ר הנהלת ישיבת הר עציון ומוסדותיה, חבר הוועד המנהל של אוניברסיטת בר אילן ועוד. התחלה: טבת תרפ"ה, ברטיסלאבה "עירו של החת"ם סופר". המשפחה הייתה ציונית ועשירה. עם עליית היטלר לשלטון נסע האב לישראל כדי להכין את בוא המשפחה. שנתיים אחר כך עלו כולם ארצה. בחו"ל המשפחה הייתה עשירה, כאן המאורעות הותירו אותה בחוסר כול. המאורעות: בשנת תרצ"ו הובא הרכוש המשפחתי לארץ באונייה, אבל כולו נשרף בנמל. "ההורים ובמיוחד אמי לא התייאשו". האב, שבחו"ל ייצר מכונות תפירה וגם אופניים, החל לעסוק בתיקון מכונות תפירה. המאורעות גבו גם נפגעים בנפש, "ירו עלינו ממסגד חסן בק כשעברנו ברחוב. בת השכנים נהרגה". השכנים: תל אביב של אז הייתה אחרת לגמרי, "יכולת להשאיר מזוודה ברחוב. גרנו ליד הים ופעמיים בשנה היו מגיעים כולם לשפת הים, בתשליך ובשירת הים. הבאים היו עוברים אצלנו כדי להתרענן ואמי הייתה מגישה להם לימונדה". לימודים: תחכמוני. המנהל, ד"ר מהרשק, היה "דמות מופת" שהרבה לדבר על שיבת ציון ואמר "כמו בנבואה, שנראה את שיבת ציון מחדש". שנות התיכון, שהיו אמורות להילמד גם הן בתחכמוני, נגדעו באיבן. בגלל בני עקיבא. בני עקיבא: "זו הייתה תקופה שלהיות ילד דתי וללכת בברט היה מעשה חריג. להיות בבני עקיבא ולהזדהות עם מה שלא מקובל הייתה גבורה". הוא היה חניך 'שרוף' ולכן נשלח לחדרה. חדרה: "ישנתי על התנור של האיכר פיקרש בלילה ועבדתי בפרדסים ביום". אבל דרכו של הסניף לא צלחה, אז הוא פנה להכשרה חקלאית בכפר הרא"ה, "ביום עבדתי במשק ובלילה למדתי תורה עם הבחורים". הבחורים: 12 מקימי אם הישיבות בשנתה השנה הראשונה. "הייתה שם עובדת מטבח שחילקה לכל אחד חתיכת לחם ושלושה זיתים, וכשראתה שאין לכולם, ביקשה שניתן אחד לשני". אחרי חצי שנה הוא עבר למקווה ישראל ללמוד חקלאות בסקטור הדתי. הצעד אושר רק אחרי שאמו נפגשה עם הנרייטה סולד והסבירה שהילד לא אשם שהוא אינו עולה חדש ושיקבלו אותו למרות שהוא לא מעליית הנוער. מקווה ישראל: "כולם היו עולים חדשים מאירופה". הוקם הגרעין הצ'כי שהפך לגרעין משואות. אחרי שנה נוספת ב'מקווה' כמנהל ענף צאן ורפת הוא עלה עם הגרעין לטירת צבי. ההדחה: "הקיבוץ הדתי רצה שנתיישב בטירת צבי, אבל אנחנו היינו נאמנים לדרכנו שנדליק משואות בראשי ההרים. נזרקנו מהתנועה, והקימונו הכשרה עצמאית בגת רימון". שם היו הוא ואורה לזוג הראשון של הגרעין. הזוג: אורה הגיעה מגרמניה בשנת ת"ש, ואחרי שנתיים עברה ל'מקווה'. ההיכרות הייתה בעבודה משותפת בענף הרפת. אחרי הנישואים, כשעוד לא מלאו להם 21, התגוררו השניים באוהל. שנים רבות חיו יחד, עד שאורה חלתה בסרטן ונפטרה לפני 37 שנה. חמש שנים אחר כך נישא ליעל, בת כפר הרא"ה שהייתה מורה והיום היא בפנסיה, "היא אשת בריתי". הברכה: שלושה ילדים נולדו לו ולאורה, הבכורה במשואות שבגוש "והנה היום היא גרה באלון שבות", השנייה מתגוררת בקריית אתא והשלישי בניר עציון. על השבט נמנים גם 15 נכדים ו38 נינים. "כולם שומרי תורה ומצוות ומפוזרים בהתיישבות" הארצישראלית והחברתית. החזרה: כעבור תקופה ביקש הקיבוץ הדתי שהגרעין יחזור, כדי ליישב אותו ליד כפר עציון. "השנה הייתה 45'. זה עתה נודע גודל האסון באירופה והקבוצה שלנו הייתה מחויבת לקליטת אודים מוצלים מאש". האדמות המיועדות היו גרועות, לא היו מים זמינים, תחבורה או שכנים. "בקיבוץ הדתי אמרו: אנשי ההר מאריכי חיים, יש להם ראייה רחבה וגם כדאי שנעטר את ירושלים מדרום". משואות יצחק: "עלינו לקרקע לאדמה זיבורית והיינו מאושרים כי חזרנו לארץ האבות". את המים הובילו במשאית מתנובה ירושלים, וכשקרב מועד הלידה של אורה הסיעו אותה לעיר כדי להמתין ללידה ליד בית חולים. "כל יום הייתי שואל את הנהג: נו, נולד לי משהו?" קטן הוא חדרי: שלומית נולדה בחורף והובאה לאוהל במקום "סחוף רוחות". מאוחר יותר קיבלה המשפחה חדר ששימש את שלוש הנפשות, ובהמשך הם חלקו אותו עם נערה חולנית שהייתה צריכה להתגורר בבית קבע, בהוראת הרופא. "אמרו לנו אתם גרים על שביל העקדה, לא ידענו איזו עקדה מחכה לנו". דין התנועה: בספטמבר 47', "כשהארץ הייתה שקטה", הוא נשלח על ידי הקיבוץ הדתי לקפריסין לשלושה חודשים כדי לעבוד עם ניצולי השואה שגורשו לשם, "משם יש לי סיפורים לרוב". הוא נשאר שם שנה ורבע, במהלכם לא ראה את האישה והבת. בינתיים הילדים פונו מהגוש ורעייתו נשארה לצד הלוחמים. בהמשך היא הצטרפה לבתה בירושלים. מתחילים מחדש: "כשהבנות חזרו מהשבי ארגנתי את השברים האלה ואת הנשים שהמתינו בירושלים, ועברנו לתל עריש". הקבוצה התפרנסה מעבודות של הבנות אצל משפחות, ובהמשך הייתה עלייה לקרקע בבקעת שפיר. "גם כי זה מה שהיה, וגם כי האנשים רצו כמה שיותר רחוק מהגבול. ברוך ה' הקימונו משק לתפארת". לתפארת: אחרי שנה וחצי הוחלט להפוך למושב שיתופי, כדי לאפשר לינה משותפת עם הילדים. "חברים שחזרו מהשבי אמרו: די לשיתוף, רוצים להקים משפחות", ועם זאת "נשארנו נאמנים לעקרונות השיתופיים, יותר ממה שקיבוצים אחרים נאמנים היום". האלון לא בודד: במשך 19 שנות ניתוק הייתה עלייה שנתית לאלון הבודד והבטחה שתהיה שיבה למקום. "היו כאלה שדיברו על זה כמו שמדברים על משיח. אני חשבתי שזה מעשי". מעשי: אחרי שניתן האישור להקים את כפר עציון, הוא הפציר במשה דיין שיאפשר הקמת ישיבת הסדר בגוש עציון. "הוא התנה את זה בכך שהבחורים יהיו שולפי חרב", ואחרי כמה ימי לימוד והכשרה קצרה בנשק הוקמה ישיבת הר עציון, שמוגדרת כ"משוש חיי". עד היום הוא משמש יו"ר הנהלת הישיבה והמוסדות הנלווים לה: בית המדרש לנשים מגדל עוז, מכללת הרצוג וכן מכון צומ"ת שהופך את חיי כולנו לקלים יותר ועוד. ועוד: "חשבתי שאם חפצי חיים אנחנו באזור ההר אנחנו צריכים להביא למקום הרבה אנשים". מתוך מחשבה שקיבוץ לא ימשוך המונים הוא חשב על "מרכז אזורי", או בשפה המוכרת, אלון שבות. כשהוא מסתייע בפוליטיקות הפנימיות של מפלגת העבודה הצליח להעביר החלטת ממשלה על הקמת יישוב ולא רק ישיבה. אחר כך הוא הוליד את אפרת, גם כן בעזרת משה דיין. משה דיין: "לצד הדברים השליליים שבו, פה ושם הוא גם עשה דברים טובים". בדיון על אפרת ההצעה למקם את היישוב דווקא מעבר לכביש ובקרבת הערבים הייתה של דיין, "כדי שלא יהיה פינוי". מושקו שימש ראש מועצה בארבע השנים הראשונות של היישוב, וכל הפעילות הזו נעשתה במקביל להיותו ראש המועצה האזורית שפיר למעלה משני עשורים. שפיר: כשנכנס להיות ראש מועצה היא מנתה חמישה יישובים, בתום כהונתו היו שם 14. "רפובליקה דתית בזעיר אנפין". אחד הצעדים החשובים היו ייסוד בית ספר אזורי משותף לכולם, עולים וותיקים, "מה שלא היה מקובל גם ביישובים שהיו בלב הקונצנזוס האידיאולוגי-התיישבותי". חיימק'ה: בין השאר הקים גם את הישיבה התיכונית וישיבת ההסדר אור עציון, שהן "בבעלות ובאחזקה מלאה של המועצה". הרב דרוקמן, "ידיד נפש שלי", הובא לישיבה בעקבות בקשה מהרב צבי יהודה שימליץ על מועמד ציוני, "הוא אמר: 'יש לי בחור בני עקיבא, חיימקה'". נשאר במשואות: "מאוד רציתי לחזור לגוש, זו מולדת העם היהודי, פה רעה דוד את צאנו וכאן הלך ישעיהו הנביא, אבל אני נוסע בבוקר לאלון שבות ולאפרת וחוזר הביתה למשואות יצחק. הוריי קבורים כאן וגם אשתי, ואני ממייסדי המקום". היכל שלמה: הוא גם משמש יו"ר הנהלת היכל שלמה ומקווה "להפוך אותה למרכז מורשת עולמי", יו"ר עמותת ישיבת 'שיח יצחק' שהשבוע הניחו את אבן הפינה למבנה הקבע שלה, וגם משמש יו"ר הנהלת 'שערי משפט' ועומד בראש 'מנורה' להעלאת ספרי תורה ותשמישי קדושה מהעולם לישראל. במסגרת הזו יש באמתחתו כמה סיפורים מצמררים וחובקי עולם ורקורד של 900 ספרי תורה שהובאו לארץ. בר אילן: ויש גם כמה תפקידי מפתח באוניברסיטה, בהם יו"ר מועצת המייסדים אשר דואגים "לצד הרוחני הדתי של האוניברסיטה". הוא היה מאלה שעשו "מאמץ עילאי" להיפרד ממשה קווה שהוא "מוכשר לאללה והביא הרבה כספים אבל הרבה נזקים. למשל שרוב הסטודנטים ורוב המרצים אינם דתיים, כך שהרעיון של פרופ' חורגין הולך ונמוג". התקווה החדשה היא בדמותו של הרב פרופ' הרשקוביץ. 24/7: "הקמנו גם את עמותת 'תימורה' שעוסקת בנוער נושר מהציבור הדתי. העמותה הביאה להקמת יישוב דתי לחופי ים המלח, כך שאני לא רק עובד עם האליטה של ישיבת הר עציון...". אם זה לא היה המסלול: יש שמחה בעשייה, "לא יכולתי לבחור משהו אחר. חבריי הטובים מגוש עציון נהרגו, ובחמלת ה' עליי אני לא שוכן עפר וזה מחייב אותי לבנות את גוש עציון על בסיס התורה". ובמגרש הביתי: בוקר טוב: הקימה היא ב-5:30, והתפילה ב-6. קיבוצניק או לא. יש השתדלות לצעוד בבוקר בשבילי המשק ואחר כך נסיעה לעבודה. הימים מתחלקים לירושלים, לבר אילן ולגוש. עיתים לתורה: מעביר שני שיעורים בשבוע כבר למעלה מ40 שנה. "קצת לפני שאורה נפטרה, ואחרי פטירתה זה לזכרה". שני השיעורים עוסקים בפרשת השבוע, אחד מהם מועבר בשבת, מלווה בדפים וממנו יצאו ספרי 'מאור התורה' על פרשת השבוע, ובאמצע השבוע השיעור הוא לחברות. מעביר מדי פעם שיעורים במשק "ובבית אני לומד ככל שאני יכול", בעיקר מקרא. דיסק ברכב: "לא שומע". נהג מסיע אותו למחוז חפצו, "וכך אני יושב עם עיפרון ונייר ומתכנן את סדר היום". אושר: "אני מאוד מאוד נהנה מהנכדים". בשבת הבאה יתקיים כנס משפחתי ובו 6070 איש, "כולם צאצאים ישירים ובני זוגם". שבת: "אשתי מכינה שבת יפה". בדרך כלל יש אורחים מהמשק, "לומדים ושרים". מאכל: "עוגת גבינה וקפה". אחזקת הבית: "אני לא עוזר הרבה. אם יש מקום שאני לא בסדר זה זה. מקרה קלאסי של ייאוש בעלים". מפחיד: אין פחד. "אני רואה באור בהיר את עתידה של מדינת ישראל, עם כל הסכנות שיש בה. פעם כדי להגיע הביתה היינו משלמים 5 מיל לקרן הכנופיות כדי לממן את המאבק נגדנו, והייתי הולך ברגל כי לא היה לי כסף. גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מהראשון". דמות מופת: יש כמה. הראשון שבהם הרב ליכטנשטיין, "גאון הדור, עניו וצנוע. לא חושב שיש מישהו בדור שלנו כמוהו". השני הוא הרב עמיטל, "מחנך בחסד עליון. אני מאמין בדרך שבה הוביל את הישיבה". ויש הערכה גם לשר משה חיים שפירא שהוא שימש יועץ שלו, "דמות אבהית שלמדתי ממנה רבות". פנאי: "אין דבר כזה". בזמן שהוא בבית, יש למידה או התעדכנות בחדשות. משאלה: "הרבה בריאות וכוח להמשיך". כשתהיה גדול: השאיפה היא שהילדים והנכדים ימשיכו את דרכו, "ואני משקיע בכך הרבה מאמץ". וגם לתרום בשטחים שאינם מטופלים כמו ארגון 'מנורה', שהוא פרי יוזמתו בתחום שאולי היה צריך להיות מטופל במשרד הדתות או ברבנות. "אני לא בא בטענות לגופים שהיו צריכים לעשות את זה. יש מקום לעשות - אני עושה".
